א?ש??ת פ??ת?יו?ת

"לפעמים זה נשכח כאיננו", אבל אחת לכמה חודשים (ואם יש לי פחות מזל- שבועות), נכרכת לי שקית אטומה של אוויר מסביב לאף ולפה. הוא הולך ונעשה דליל, ואני מתחילה השתמש בו בחסכנות. כל שאיפה ונשיפה כבדה עליי, והפעולה האוטומטית הזאת נעשית כל-כך, כל-כך קשה. כאילו שלא למדתי את המכאניזם של הנשימה... כשהייתי בצבא, מטפלת אלטרנטיבית, אמא של חברה טובה, הדגימה לי עד כמה אני לא נושמת. הנשימה שלי, מסתבר, היא דרך נחיר אחד, שטחית ועייפה, גוררת את עצמה כמו שמן שנאלץ לרוץ אחרי אוטובוס.

בכלל, אני חושבת שנשים נושמות פחות עמוק. זה קשור לעיניין מגדרי של שוני בתפיסת המקום במרחב: בתהליך הסוציאליזציה משא הקודר לגברים שיש להם זכות, ואולי אף חובה, לחמוס יותר מקום, כי העולם שייך להם, והם מנפחים את החזה וממלאים את הריאות אוויר. אלפי שנות פטריארכיה, של גברים שטפלו עלינו את היצרים המיניים שלהם, שהפנו אלינו זין זקור, ואיתו התעוררה התשוקה שלהם לדכא אותנו עד עפר, לימדה אותנו לאכול כמו ציפור ולנשום כמו אסמטיות- זו התיזה שלי. סביר להניח שתובנות פמיניסטיות איטואיטיביות כאלה עיצבו אותי להיות האישה העצמאית עד אוטיזם, זוללת הגברים הסדרתית שאני כיום. ואני עומדת מאחורי הדומינטיות שלי, לא אתחלק בה, אני לא סוויצ'רית. לא מאמינה ב'התחלפות' כמו שאני לא מאמינה בציפי לבני ובדו-מיניות, זה איזון מלאכותי מידי.

עכשיו זה בטח ישמע סותר, אם אומר לכם את מה שעבר לי בראש אמש בדרכי חזרה מהעצרת, והמחשבה לא זרה לי. אני רוצה שהוא יעמוד מולי: אפל, רחב כתפיים, גבוה, ממש גבוה. 156, שמתקצרים לכחצי מטר כשאני על הברכיים לרגליו, לא מספיקים כדי ללכוד את מבטו האדיש, החלול. "למד אותי לנשום, אדוני", אני מתחננת. וכשהזין שלו חונק אותי בלי רחמים, עד דמעות, עד הקאה- כשהוא חונק אותי, אני מתחילה לנשום. לנשום משני נחריים, לנשום בלי מגבלת אוויר. כשהוא מסתכל עליי מלמעלה, ורואה רק את הקרקפת והכתפיים, מעל הכתפיים האלו מתחיל להתפרק העול. אני ממשיכה: "אדוני, בבקשה. אני מתחננת. אני יכולה להוריד..?". הוא מהנהן בארשת רצינית, ובמבטו מוריד ממני בזה אחר זה, את דאגות הדיאטה, את יא'7 ואיתם את יא'3 ו-י'1, על חוצפתם והוריהם האובר-פרוטקטיביים. אני רואה שאדוני רגוע, ומנצלת זאת כדי להיפטר מקבוצת התרגול של רביעי אחר הצהריים וחמישי בבוקר, מהסטודנטיות הפרפקציוסיטיות שרודפות אותי בשעות הקבלה ומחוצה להן. אדוני נראה לא מרוצה. "זהו, כלבה!". אני מתרפקת על רגלו, מנשקת אותה ומייללת, "בבקשה, אדוני, רק עוד אחד". הוא מתרצה ופורקת, אחרונה חביבה, את ההצעה לתיזה.

כמה פשוט וכמה מסובך, כמה ישיר וכמה הפוך-על-הפוך הוא העולם המדומיין-ממשי הזה. מי היה מאמין שזה כל-כך משחרר להשתעבד...