א?ש??ת פ??ת?יו?ת

זה אמצעי רטורי של שבירת ביטוי שגור.

***

"המורה-המורה-המורה..!"
-"המורה אחותך! איך קוראים לי?"
"סליחה: מורן, עם מי את יוצאת בסילבסטר?"
-"עם אף אחד, רוני, אני אדם מאוד בודד", השבתי בצחוק. הם כבר מכירים את ההומור שלי.
צחקוקים בכיתה. "הבנתם את האמצעים האומנותיים? אפשר למחוק את הלוח? אני מזכירה לכם ששינו את הבחינה: אתם חייבים לענות בבגרות על שאלה אחת משירת ימי הביניים או שירת ביאליק".
אני עומדת עם המחק כמו עם כלי נשק: "אז תשימו לב למוטיב הציפור אצל ביאליק, לטון הדרמטי שלו". האחרונים מעתיקים במרץ, ובין שורה לשורה שאני מוחקת, פולטת אנחה.
"באמת, המורה, את לא יוצאת?"
-"לא."
"למה, המורה?"
-"אמרתי לכם לא לקרוא לי ככה... כי אין לי בן זוג"
"לא, באמת, המורה. אז תצאי עם חברות ותשתכרי ותקומי עם האנג-אובר..."
-"יש לי רק חתול", אני מחייכת, "ילדה בת 17 אומרת לי להשתכר. לאן הגענו? אני מקווה שרק ראית את זה בסרטים". הם צוחקים. "ששש..! אני רוצה לראות מי מדבר עכשיו!". הכיתה משתתקת, שאריות של משפט נשמעות פתאום. "רואי!", אני נועצת בו מבט: "אני קורעת אותך!".
-"סליחה, באמא שלי, המורה, סליחה. אני לא מדבר יותר!"
"העתקתם? יופי. יכול להיות שגם הבנתם, חס וחלילה?". כולם, פה אחד, עונים שהם הבינו. "מצויין. בשבוע הבא, כולם באים עם המחזה. 'כולם' גם כולל את כולם, ברור?"
-"כן, המורה".
"קחו את הבחנים שלכם. שבת שלום".

עינב באה אליי עם הצלצול ומחבקת אותי. כבר מזמן החלטתי שאני מחבקת בחזרה במקרים האלה.
-"מורן, אל תדאגי... אז מה עם אין לך עם מי להתנשק בסלבסטר, יש לך אותנו".
"איזו חמודה את", אני צוחקת, "אבל עדיף החתול".