א?ש??ת פ??ת?יו?ת

חלק 1- http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=237304&blog_id=54361

"השער הגדול שנפתח לך לרווחה,
מעשה שסתום, חוסם דרכי".
(י. עמיחי)

אתה פס הקול של חיי. פס קול עם קונספט, אקורדים חוזרים, שינויים חדים, שתיקות מתודיות ודיסטורשנים (ואולי סתם עיוותים). יותר משמונה שנים אתה מזפזפ בי מקלאסיק למלודי, לגלאם, לפרוגרסיב, לטראש' ולד'את מטאל. אתה מנגן אותי על גיטרת בס, פורט על עצביי הרופפים בקצות האצבעות המחוספסות והמיומנות האלה, ובאותן התנועות בדיוק על הדגדגן, מכה בגופי כמו בתופים שלך- ברגישות ובנחישות. ואני נכנסת אחריך לתוך הנהר של המלין. ארורה תהיה הדייקנות שלך.

אתה ההרגל הכי עקשן והכי מגונה שלי. בכל פעם מחדש, אני מוצאת את עצמי עושה אותך בסתר אחרי חודשים של detoxication, ועדיין נדמה לי שאני יכולה להפסיק מתי שאני רק רוצה (מעתה יקרא שמך 'מים גנובים'...). מחר דיאטה. אמא של מיכאל אומרת, "שככה אנשים: כשקשה להם לגמור, הם מושכים את הסופים". אולי בכוונה שרטתי את הדיסק שלך במקום הזה. חשבתי שאתה שומר מקום, אך אתה שומר הסף, ואף אחד לא יוכל להיכנס כל עוד אתה שם.

הליטראלי נמהל במטאפורי כאשר אני חוצה את החורשה החשוכה שמפרידה בין הביניינים שלנו, ומבקשת מעצמי למרקר את הרמז המטרים. הדירה שלך (שרק לפני שנתיים גיליתי הצבע שלה, כי אף פעם לא ראיתי באור יום) מרגישה כמו חדר שכור על בסיס שעות לזוגות בוגדים שמגיעים במכוניות נפרדות. רק עכשיו הבנתי למה: אני בוגדת בי איתך.

אתה הקריפטונייט הירוק-עד שלי, שאלוהי הערווה שמו על פני האדמה כדי לערער אותי. איתך נאלמת בי השליטה ובהמחיר שלי יורד ככל שאני קרובה יותר לגמור. איתך אני זיון בנזיד עדשים, הרבה פחות מסך איברי.

פעם אמרת לי שאני ואתה זה כמו תאונת דרכים שמחכה לקרות. כנראה שמאז נתתי לך לעשות לי "פגע וברח", ולשכנע את עצמי שככה אני אוהבת את זה.

אני יודעת שאתה רוצה שאני אקשור אותך למיטה, אבל שאשחרר אותך מכל היבט אחר; שאתה חושב שאני אישה מדהימה, אבל שאתה קורא לאיזו קאטולית מהקצה השני של העולם "האישה"; שאתה תמיד תמות עליי בזכות, אבל גם שלעולם לא תאהב אותי למרות.
[b]
אתה פס-הקול של חיי, אבל לא כתוב בסולם שלי. הגיע הזמן להפוך תקליט.