"ופעם בחודש בערך, כשהמחנכת שלי, הגב' מרכוס הייתה מסלקת אותי מבית הספר, והפעם לצמיתות, היתה גבי טסה לחדר המורים, לבקש על נפשי... גב' מרכוס הייתה מגחכת שסילוק לשבוע זה עונש בהחלט מתון לילד כמוני, למים רדודים כמוני, לתבן, לפני רוח כמוני- ובימים ההם היו המורים משקיעים מחשבה רבה בעלבונות שלהם, לא כמו היום- ושבכלל אולי צריך להשלים עם זה שאני זקוק למסגרת אחרת שתתאים יותר למגבלות שלי. אתם יכולים להיות בטוחים שגבי לא עברה לה על זה בשתיקה: "מה שבעינייך הוא מגבלות, בעיני הוא יתרונות! ...ואולי לא כל אחד מתאים למסגרת המרובעת של בית הספר! כי יש אנשים עיגולים, גברתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של, נניח, משולש, למה לא? ויש...", גבי הנמיכה את קולה, הרימה יד אחת גבוה באוויר, כמו שעשתה השחקנית הידועה לולה צ'יפרולה ב"בבית הבובות", ולחשה בקול מצמרר: "ויש ילדים זיגזג!""
(דוד גרוסמן, "יש ילדים זיגזג").
**
פגשתי היום את י'7 המתהווה. בכל שנה זה מרגש. בכל שנה מבצרים את הגבולות ומנסים להתקדם בתוכם. בכל שנה תנועת מטוטלת. בכל שנה עשרות עולמות נכנסים לחיי, ובכל אחד בספטמבר רוחות קרב מנסות לחפות על זוגות עיניים תוהות-בוהות. כנראה שהמבט הזה בלתי נמנע בגיל ההתבגרות. לא ברור למה אנשים מתגעגעים לגיל הזה. אני בגיל ההתבגרות ריחפתי לי בחלל, כאילו אני האדם היחידי בעולם. אבל היה לי חבל בלתי נראה על המותניים, ששמר מהסחף. אני רואה את י'7 ופתאום מבינה: אין להם חבל. הם מופקרים לרוחות, לרוחות שאין להם יכולת לתמרן בתוכן. מקווה שהניסיון נצבור עם חבלים, כבלים ואזיקונים יעזור לי בתפקידי החדש.
לפני 13 שנים. 28 באוגוסט 2011 בשעה 13:55
