לפי זיגמונד פרויד, בני האדם מונעים על ידי שני יצרים, יצר החיים (ארוס) ויצר המוות (תנטוס), על גלגוליהם השונים. בעוד יצר החיים מכוון לאהבה ולצמיחה, יצר המוות דוחף להרס עצמי. אנו מפנים יצר זה החוצה, ונוהגים בתוקפנות כלפי הזולת. תפקיד החברה לעזור לנו לעדן יצר זה, כלומר להסיט אותו לכיוונים חיוביים ולפעמים אף מועילים, כגון: השתתפות בחוג אגרוף, שימוש במשחקי מחשב אלימים, צפייה בתכניות טלוויזיה אלימות ועבודה כקצב.
בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, דולארד ועמיתיו הגו את תאוריית תסכול-תוקפנות. הם הגדירו תסכול כמחסום בלתי צפוי בדרך להשגת מטרה נחשקת. כאשר מטרה זו אינה מושגת, האדם מגיב בצורה תוקפנית כלפי מה שהוא תופס כמקור התסכול. כל תסכול גורם לתוקפנות, ומקורה של כל התנהגות תוקפנית הוא תסכול. ביקורות רבות הוטחו על התאוריה, בטענה שיש מצבים מסוימים בהם היא אינה פועלת, למשל, כאשר האדם המתוסכל חושש מפני עונש שעלול לקבל אם יגיב בצורה תוקפנית. בנוסף, מחקרים הראו כי לא כל תחושת תסכול מובעת באמצעות תוקפנות. יהיו אנשים שישקעו בדיכאון, ואילו אחרים ינסו להתמודד עם הגורם המתסכל בדרך נינוחה. כמו כן, הוכח כי לא כל התנהגות תוקפנית מקורה בתסכול, אלא גם רגשות שליליים אחרים מביאים לאלימות.
פסיכולוגים חברתיים המאמינים בגישת הלמידה החברתית שפיתח אלברט בנדורה, טוענים שההתנהגות התוקפנית היא התנהגות נלמדת הנרכשת במהלך החיים בדיוק כמו שורה ארוכה של התנהגויות אחרות. כלומר, ילדים לומדים להיות אלימים על ידי חיקוי מודלים תוקפניים, כמו הורים, שכנים וכוכבי סרטים. במיוחד תחוקה התנהגות שהילד התרשם שהביאה תוצאות חיוביות למודל התוקפן.
מה דעתכם ? אולי אם נדע את התשובה, נוכל למצוא את הדרך לשיפור איכות חיינו ?
לפני 16 שנים. 24 במרץ 2008 בשעה 7:29