השלווה היא חזות הכול.

החרדה.
חורכת בגופך כל חלקה טובה.
אתה מנסה לברוח ממנה אבל אין לאן.
אתה חוזר להורים שלך, לחדר הילדות ומתכסה מתחת לשמיכה.
שם אתה מרגיש בטוח כמו לפני עשרים שנה.
רק שם אתה מצליח להירדם.
אבל אי אפשר לעצור את השעון.
ובסוף הבוקר מגיע.
ואיתו החרדה.
היא נחה לה באוויר, מחכה שתוציא את הראש מתחת לשמיכה.
אז היא מתנפלת עלייך כמו לביאה רעבה.