לפני 18 שנים. 25 בנובמבר 2005 בשעה 12:48
היא ביקשה ממני להיות לה
חוף, וחלון
ואני הבטחתי.
כי חוף - זה לעולם ועד.
הנה קצה מפרש לבנבן
על האופק
[כך היא לימדה אותי לומר:
"על האופק"] והנה חוף
אבל חוף הוא לא ביקור געגועים
וודאי שהוא לא בא כדי להשתכן
ואפילו לא לפריקת ארגזים
עמוסי ניחוחות מחופים רחוקים
או קרובים -
אחרים.
לא ארגזים ולא דוגמיות צנועות
ולא זכרונות [יומן מסע, גלויות...]
רק נתיב הזרמים משם לשם
בדרך מאתמול למחר
בדרך ממנה ואליה
הנה שתי טבעות עשן מתוקות
על האופק
"מתוקות כמו שאת".
חוף זה לעולם ועד.