השלווה היא חזות הכול.

שיר שכתבה ידידה שחדרה לי ללב :


בלילות העמומים,
החונקים את המיטה,
את חומקת מעורך
אל תוך העלטה.
שם, בזוהר רמזורים,
במגפי עקב גבוהים,
את מרלן החטובה,
סימונה הזונה.

עטופה בשחור הליל
את זורחת בלבן,
הצללים קרבים אלייך,
הם לא שם ואת לא כאן.

בבר אפוף עשן סיגריות,
הם תוהים, מעורפלים,
אחר הבושם של גופך,
המכה בהם גלים
עת בהבל פיך החם
את נושפת בעורפם,
את מרלן החטובה,
סימונה הזונה.

בלבם את חץ מקשת,
הפראות שלא תחזור,
את השמש המבקשת
לא לשוב עוד אל האור.

חשכת קולנוע מלכדת,
הם סוגדים שורות-שורות,
על המסך את מרצדת
בתזמורת של אורות
ואל בין הכיסאות
נעה כמילים גסות,
את מרלן החטובה,
סימונה הזונה.

רק הלילה הוא שלך הוא
חירותך העשוקה,
הצללים עלו ובאו
עם קסם התשוקה
אך עם אור ראשון של בוקר,
הצללים לובשים פנים,
את חומקת, מתנתקת
במגפי עקב גבוהים,
אל עורך בלאט נבלעת,
שוב את אם המשפחה
ובבוקר את שוכחת את מרלן החטובה.
בעיתון אישה אחרת
היא סימונה הזונה.