השלווה היא חזות הכול.

היום הוא יום השנה למותו של חיים נחמן ביאליק.

כשאומרים לנו ביאליק מיד אנחנו מחייכים ונזכרים בשיעורי הספרות בבית הספר היסודי שם למדנו על אל הציפור וקן לציפור.

למי מכם שמתקשה להבדיל אז נזכיר ש : קן לציפור הוא השיר על הקן עם השלושה ביצים. ואל הציפור הוא השיר עם שלום רב שובך, ציפורה נחמדת, מארצות החום אל חלוני.


למרות היותו של ביאליק המשורר הלאומי, בסופו של יום רק מעט שירים נכנסו לקלאסיקה הישראלית :

היא יושבה על החלון, הכניסי תחת כנפך.

אבל אנחנו כאן בכדי להיזכר בשתי היצירות שכל כך אהבנו לשנוא בתיכון ואילו עכשיו אנחנו שונאים את עצמנו על שלא אהבנו אותם בזמנו.

לא זכיתי באור מן ההפקר,
אף לא בא לי בירושה מאבי,
כי מסלעי וצורי ניקרתיו
וחצבתיו מלבבי.

ניצוץ אחד בצור ליבי מיסתתר,
ניצוץ קטן - אך כולו שלי הוא,
לא שאילתיו מאיש, לא גנבתיו -
כי ממני ובי הוא.

ותחת פטיש צרותי הגדולות
כי יתפוצץ לבבי, צור עוזי,
זה הניצוץ עף, ניתז אל עיני,
ומעיני לחרוזי.

ומחרוזי יתמלט ללבבכם,
ובאור אשכם היצתיו, יתעלם,
ואנוכי בחלבי ובדמי
את הבעירה אשלם.


וכמובן שיר האהבה המקסים

רק קו שמש אחד עברך,
ופתאום רוממת וגדלת;
ויפתח חמדתך ובשרך,
וכגפן פוריה בשלת.

ורק סער ליל אחד עברך,
ויחמוס את ביסרך, ניצתך;
וכלבים נבלים בהדרך
יריחו מרחוק נבלתך -