ובא התלמיד אל מורו ודרש הסברים. ודרש תשובה חד משמעית : האם יש או אין לאהבה חוקים.
וענה המורה :
הבודהיזם מדמה את האהבה לרכבת הנוסעת בין ההרים.
לפני כל תחנה הרכבת מאיטה ובצאתה מהתחנה היא מאיצה. ובכל תחנה מבוצעת בדיקה, בכדי לבדוק האם יש לרכבת מספיק כוח להמשיך לתחנה הבאה.
האם יש לבצע תיקון, היערכות מחדש, תיאום ציפיות. ככה גם האהבה נעה בין תחנות.
מהנשיקה הראשונה ועד למשפט האהבה הנלחש באוזניים. מהרגע האינטימי הראשון ועד המפגש עם ההורים. מהמגורים המשותפים ועד החתונה. ולפני כל תחנה אתה מאט, בודק, מברר עם הצד השני ציפיות , במידת הצורך מחליט על הפסקה או על קצב ההתקדמות אל התחנה הבאה.
אבל לפעמים בין תחנה לבין תחנה , דווקא בעת ההאצה, פתאום מתרחש אירוע המחייב אותך לבלום בפראות. אירוע שמופיע יש מאין. .........
ואז לרגע אתה מאבד את קור הרוח, מנסה לבלום אך במקום זאת מוצא את עצמך מאיץ. מזהיר את כל מערכות הגוף שלך אבל מוצא אותן פועלות בהיסטריה. לוחץ על הבלמים בפראות.
ואתה בסך הכול רצית להאט אותה , לבלום אותה בבטחה , לבדוק מה השתבש, לתקן ולהמשיך הלאה. אבל אתה רק גוף הפועל בתוך קבוצת משתנים ( המסילה, המנוע, הנוסעים, המדרון ) .
וכך בסוף תוך מספר דקות מבלי ששמת לב אתה מוצא את רכבת האהבה מתרסקת בקול ואת עצמך חסר עשתונות.
ושואל התלמיד : למה ? אולי כי לאהבה אין באמת חוקים. או אולי אהבה לא מתאימה לאנשים חלשים ?
ועונה המורה : אולי לא ואולי כן. הכול. אבל הכול בעיני המתבונן.