ציורים אמיתיים

עוד חושבת על הפעם שנישקת אותי בחדר המדרגות.
נזכרת בלילה שחיכיתי לך ערה ובסוף לא באת ואיך כעסתי בבוקר ולא דיברנו יומיים. ואז כבר כן.
חוזרת וחולמת איך אז פתאום, בלי קשר לחיים, סימסת אם "לבוא?", ובאת, והיית, והיינו.

וכשהתעוררנו עוד היינו וזה היה נהדר. ויותר לא רצית לדבר , כאילו שלא היה לך מה לומר.

ועברה איזה שנה של שקט, של מעקבים נסתרים וברורים מאליו.

ומשמעת עצמית שלא מאפשרת אפילו סמיילי אחד בתגובה. 
לא בטוחה בכלל, אם הצום הזה מאמת את קלישאת המרחק לאהבה.

ואחרי כל הסרטים והדמעות של השתיקה והמילים. 
מטילה מטבעות, ופותחת בקלפים, מחפשת סימנים בכוס של הקפה
ולחברות אני מודיעה: "די נמאס. אני שולחת הודעה".
מתרצת במשפט שעדיף כבר להתחרט על מה שהיה מאשר להתחרט על מה שלא.
ומתה שהיא תקרא, תיזכר בי ופשוט תבוא.
שולחת לך "היי" עם נשיפת שאלה ארוכה. 
מה תעני ואיך נדבר ולאן זה ימשיך ומה זה אומר
ואת עונה לי מייד. 
הצפצוף והרטט מקפיצים בי את הלב ומתסיסים לי את הדם והנה הדופק והסומק ממלאים את הפנים, וחם.

חם לי באוזניים ופתחתי את המסך, דווקא עכשיו הטאץ' מגמגם אבל הנה המילים שלך:

"מי זה?"    

  *נכתב בדיעבד על אשה שאהבתי בהשראת מקרים שאין בינהם קשר.

אוקטובר 2013