Bra-ket

מתהומות הנשיה העליתי אותך אותך היום; לפעמים קצת נמאס לי לקלף גלדים ואני שורטת צלקות. 
אתה סיפרת לי משהו חדש על עצמי, נטעת ספקות שלא היו שם לפני כן - אין עוררין על כך שאתה גבר יצירתי. 
אני עוד זוכרת את הבלבול בקולך, זיהמת אותי באי הודאות שלך, והותרת אותי מאשימה את עצמי ולראשונה תוהה אם אני אישה קרה. 

כשניסינו בפעם השלישית, כשאף אחד מאיתנו לא היה בטוח אם יש טעם ואיזו אווירה מתנגנת לנו בתוך כוסות הבירה, הרגשתי כל כך לא נחשקת, ולא הבנתי איך. הרגזת אותי, הרגזת אותי כי אני לא הייתי יכולה לנשק אותך, אתה גבוה מדי, ובכל פעם שהתהווה רגע, אתה שתקת, התכנסת והמתנת שיחלוף. לבסוף הצנחת עלינו כמה מילים שחוקות, על הרגלים וחלקיקים, אני בטוחה שלא חשבת שהמילים שלך ייחקקו בי ויישארו בפסגת העלבונות האישיים שלי שנים ארוכות. 

כשישבנו על סלעים ואני הרגשתי אבודה, דחויה בתוך תפאורה אינטימית, סיפרת לי שסבא שלך נפטר. יכולתי לנחש את העצב בעיניך, לדעת אותו לא, לא היינו קרובים מספיק. הרגשתי שאתה נושא אליי מבט בוחן, אולי מחכה שאוכיח לך שאני לא נוקשה, שיש בי רוך, אמפתיה ונועם אבל זה היה מאוחר מדי. היה קר אז, בעיר הזו, ואני כבר התעטפתי במגננות ושתקתי. שתקתי את השתיקה הכי חזקה שיש לי, את השתיקה ששמורה לאלו שאינם מאמינים בי, לאלו ששופטים אותי, לאלו שלא מבינים אותי בכלל. 

והיום, כשמתהומות הנשיה העליתי אותך, ראיתי תמונה שסבא שלך צילם.
אני רוצה לספר לך שאני זוכרת, שהרגשתי ושאני מרגישה, שהמילים האגביות שלך פגעו בי נורא. 
אני רוצה לספר לך שאני זוכרת, אבל אתה --
אתה כבר לבטח שכחת.