מקור הפחד

לסיפור הזה לא יהיה סוף טוב, יהיה לו, התחלה אמצע וסוף של קיטורים.
הזהרתי מראש
אבל קיטורים שווים... קיטורים של לוליינית
האמת אחרי האימון של אתמול אני מעודדת. סה"כ היה טוב. היו מעט אנשים, הם לא היו כל-כך טובים (אז זה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי) והכי חשוב זה שהבלונדינית המעצבנת העם השפגט פלס והרגליים המושלמות לא הגיעה. זה מצחיק אותי לחשוב על ה" או מיי גוד" שהיא הייתה פולטת אם הייתה יודעת שאני חברה באתר הזה. ויותר מזה. סוטה. סוטה לוליינית. כזאת שמקבלת בומבה מהבאר באיזור המפשעה ואפילו לא שמה לב כי זה היה נעים.
אז ככה. היה אימון טוב. באמת. הטייק אוף השתפר בהרבה. הסווינג נהיה יותר טייט. והבק אנד-ספליט היה מעולה פלוס. היו תשואות. הייתה התלהבות. אבל כל זה לא משנה. כי אנחנו פה בשביל לקטר.
אז אימון שעבר...
לא עזבתי את הידיים מהבאר בקטצ'. זה אולי המקום המושלם להסבר פשוט. כשמתנדנדים על הבאר מישהו מחכה לך בצד השני.
הוא מחכה לתפוס אותך... התזמון תלוי במאית השנייה, העוצמה של הנדנוד חייבת להיות מדוייקת, הידיים אמורות להישלח בזוית אחת ויחידה.
והכל היה שם, הכל! ואני לא עזבתי את הבאר. המשכתי להתנדנד כמו איזה לולב נבול, מבואסת עד עמקי נשמתי וסיימתי בנפילה לא חיננית בעליל ישר לתוך הרשת.
כמה רציתי לקלל את הבלונדינית באותו הרגע. יא זונה בת כלבה! עופי לי עכשיו מהעיניים או שאני מרסקת אותך. אותך ואת שתי הרגליים המושלמות שלך.
לעזוב אומר לסמוך. לעזוב אומר לא לפחד. לא לפחד מהטריק המזדיין שכבר עשית אותו אולי 20 פעם בהצלחה ואת עדיין פוחדת ממנו.
לעזוב אומר לשחרר את כל הכבלים שאומרים הגיון. הפוך מכל אינסטינקט אנושי בסיסי. ואני לא עזבתי את הבאר. וגרוע מזה, עוד כשעמדתי על הרמפה במרומי עשרת המטרים המכובדים ידעתי שלא אעזוב.
שינסתי מותניי. הלכתי למרר על מר גורלי. אבל הבכי... אוי הבכי המיוחל... בושש לבוא. אז שוב שינסתי מותניי. ועליתי שוב... סומכת, מרוכזת, מושכת אליי את הבאר בעוצמה ובביטחון ומסתכלת עליו מתנדנד מולי ועושה את המדיטציה הזאת שהם עושים לפני תפיסה...
הוא מתקפל, מתמתח, צועק ראדי! עוד נדנוד ו... האפ!
אני מזנקת, נמתחת מכווצת מתנדנדת חזק הכל קורה מהר מאוד מתהפכת לספליט, עושה ארצ' חזק עם הגב, מסתכלת לו בעיניים,
האאאאאאאפפפ!!! אני עוזבת!!! אני עפה!!!! עפה לכיוון הלא נכון...
שוב הרשת שורטת לי את הפנים.
הוא לא תפס...

עתיק. אבל מעורר חרמנות נושנה...

אני צינית אני יודעת. הרבה דברים גורמים לי לגחך. כמו השיחה איתו עכשיו
מה אתה אמיתי, אני שואלת אותו. והוא בשיא הביטחון אומר,"כן אלו החיים שלי"
הוא קשוח זה ברור. הוא רגיל לזה. זה חרוט בו. הקול שלו מרתק אותי ואני משדלת לא להישאב לתוך זה.
זה כל-כך קל בשבילו. ואני נלחמת. ומהצד השני של הטלפון הוא אומר לי. "את לא מחונכת"
והוא צודק. אני סוררת. אומרים לי ככה ,אני אעשה. אבל הפוך. בשקט בשקט. בדרך שלי
ואם אפשר אז בקול רם. הבטן עדיין קצת הפוכה לי. אני מפחדת. ממילים. מילים רגילות מתובלות בטון עמוק ומחוספס
הוא נותן לי הוראות ואני מגחכת אבל קשובה מאוד.
אני לא יודעת אם אני אעמוד בזה. הוא יכול להפליק לי, להעמיד אותי על ארבע אבל אלוהים רק תשתוק. המילים האלו... שלא היה בהן כלום.
יין לבן הוא שואל ואני כבר נעלבת. רק אתמול אמרתי אדום
וזה עוד נתון במשוואה. הוא לא יודע עליי כלום. אבל הוא כבר כל כך מזלזל, מוביל אותי לעמוד בפינה ולהנהן. כן אדון.....
אני בטוחה שזה משחק ילדים. הצגה. אבל הוא רציני לגמרי ואני שוב מבררת. מה ככה זה?
אין דרך חזרה. לא לפי הקודים שלי.
הוא הכריז מלחמה ואני הולכת להשחיז את החרבות.
אני לא יודעת אם אני אעמוד בזה.
אני פוחדת