אני צינית אני יודעת. הרבה דברים גורמים לי לגחך. כמו השיחה איתו עכשיו
מה אתה אמיתי, אני שואלת אותו. והוא בשיא הביטחון אומר,"כן אלו החיים שלי"
הוא קשוח זה ברור. הוא רגיל לזה. זה חרוט בו. הקול שלו מרתק אותי ואני משדלת לא להישאב לתוך זה.
זה כל-כך קל בשבילו. ואני נלחמת. ומהצד השני של הטלפון הוא אומר לי. "את לא מחונכת"
והוא צודק. אני סוררת. אומרים לי ככה ,אני אעשה. אבל הפוך. בשקט בשקט. בדרך שלי
ואם אפשר אז בקול רם. הבטן עדיין קצת הפוכה לי. אני מפחדת. ממילים. מילים רגילות מתובלות בטון עמוק ומחוספס
הוא נותן לי הוראות ואני מגחכת אבל קשובה מאוד.
אני לא יודעת אם אני אעמוד בזה. הוא יכול להפליק לי, להעמיד אותי על ארבע אבל אלוהים רק תשתוק. המילים האלו... שלא היה בהן כלום.
יין לבן הוא שואל ואני כבר נעלבת. רק אתמול אמרתי אדום
וזה עוד נתון במשוואה. הוא לא יודע עליי כלום. אבל הוא כבר כל כך מזלזל, מוביל אותי לעמוד בפינה ולהנהן. כן אדון.....
אני בטוחה שזה משחק ילדים. הצגה. אבל הוא רציני לגמרי ואני שוב מבררת. מה ככה זה?
אין דרך חזרה. לא לפי הקודים שלי.
הוא הכריז מלחמה ואני הולכת להשחיז את החרבות.
אני לא יודעת אם אני אעמוד בזה.
אני פוחדת
לפני 13 שנים. 7 באוגוסט 2010 בשעה 12:36
