זן,זיונים ושירה..

יום אחד קונפיוציוס שהיה פילוסוף סיני ידוע יצא לטייל ולשוטט על מנת להגות ולהירגע.בדרכו הוא נתקל בדוכן של כדים שהיה נראה לו מפוקפק ומוזר ביותר,ולמה זאת?כיוון שכאשר הוא בחן את הסחורה מקרוב הוא ראה שכל הכדים זהים בגודל,בצורה,בנפח,בחומר שממנו הם נעשו ובאיכותם הכללית.אבל מה?לכל כד היה מחיר שונה,היו כאלה שמחירם היה כגרגיר אורז והיו כאלה שמחירם היה שווה לתכשיטים נדירים.ומה שהפליא אותו הכי הרבה הוא שכל הכדים זולים כיקרים פשוט נמכרו כסחורה מבוקשת ביותר.כאשר לא יכל להכיל את סקרנותו יותר הוא הציג את עצמו ואת תארו למוכר ודרש ממנו בשם הקיסרות לדעת מה סודו של המוכר.המוכר חייך וענה לו בפשטות:"אילו לא הכדים שאני מוכר אלא את המחיר,כל כד הוא בסיסי,איכותי ופשוט אך אני קונה את האנשים.."קונפיוציוס היה מבולבל אך המוכר המשיך והסביר:"יהיו אנשים שתמיד יחשבו שעובדים עליהם ומערימים עליהם ושהם ירגישו טוב עם עצמם רק אם יימצאו מציאה והם אילו שקונים את הכדים הזולים,יהיו אנשים אשר סתם קונים כד לא לכאן ולא לכאן ורוצים אותו לשימושו במחיר הוגן וזה מה שגורם להם להרגיש טוב ויהיו אילו אשר ירגישו מעולה עם עצמם רק אם הם יקנו משהו במחיר יקר כי אז הם חשבו שעם המחיר הם רוכשים איכות וכך הם מגיעים לשלוות נפש.אז בעצם כך אני מוכר את כל הכדים במקום שיהיו לי רק זולים או רק יקרים אבל יותר מזה,אני בעצם מוכר אשלייה ושלוות נפש וביטחון לאנשים וכך קונה אותם".

יצא לי להרהר מעט במשל הזה בזמן האחרון שהוא זמן של תהיה והגשמה וגילוי עצמי שלי,וחשבתי על זה מכמה זוויות.האם גם אנשים הם כאלה?אולי כמו הכדים כולנו אותו דבר בבסיס אף אחד לא יותר טוב או לא יותר רע אחד מהשני אבל כל אחד אולי מציג ואולי גם מעצב חיצונית רק צדדים בו על מנת למכור לזולת את עצמו?למכור אשלייה לעצמך ולאחרים כדי להבטיח שלא תישאר לבד?אולי האנשים הם בעצם גם הלקוחות,חלקנו לפעמים לא יתקשרו לאנשים אלא אם כן הם מאדירים את עצמם או לעיתים אנחנו מאדירים אותם כדי למכור לעצמנו אשלייה ופנטזיה או שיהיו כאלה שמחוסר ביטחון ייקחו את מה שנראה להם הכי קל להשגה וצנוע..אני חושב שהכל נכון והכל גלום בתוכנו..גם האשלייה וגם האמת..לדעתי כולנו צריכים להתרכז בהייתנו כדים טובים ואמינים ולראות אחרים גם כך ופשוט להתמקד בלשאת מים בצורה קרירה טובה ומרעננת..כי בסופו של דבר גם היופי וגם האשליות והניואנסים הקטנים נעלמים ויורדים מאתנו ואנחנו נשארים אותם כדים פשוטים אחד מול השני..ומי שמסוגל לאהוב ולסלוח ולקבל אותו כד שמולו וגם את עצמו..הוא זה שיודע לחיות

עכשיו שסיימנו עם הזן בנושא אחר לגמרי תודה לכם על כל המחמאות ועל כל התמיכה על הפרויקט המוזיקלי שהוצאתי לדרך לפני כמה זמן בפוסט הלפני קודם..לצערי רק הגרסה האקוסטית בנתיים יוצאת לפועל כיוון שלגיטרות ובלאגן צריך אולפן הקלטות מקצועי..דבר שאין בכיסי להשיג כרגע..ואין לכם מה לדאוג..הכושר והחיטובים ממשיכים,וכך גם ההתעמקות לאחרונה בשירי רחל..וגם הכתיבה וההלחנה וגם איתם עוד מעט עבודה חדשה וקורסים חדשים בלימודים...וכן...אני לא מתנזר ובוכה אין מה לדאוג...למרות שאין הרבה אתגרים אפילו כאן..ולגבי הפוסט הקודם...אני לא מתחרט עליו אבל אולי הוא יצא אגרסיבי מעט ותוקפני ייתר על המידה ויכול להיות שהוא פספס את הפואנטה שהוא רצה להשיג..אז תאשימו חצי בקבוק שיבס ועוד 2 ליטר בירה בכך ותיקחו מזה את ההשלמה ואת ההגשמה העצמית ואת ההבנה הבסיסית של מה שקרה וייקרה וגם את חוסר החרטה שלי לגבי עצמי וההליכה קדימה בייחד עם זה שעדיין הרגשות אמיתיים וגם מי שמכיל אותם..כן זה אני לא מתחרט ולא מוותר אך גם לא רודף ומבקש כמו סמרטוט..מחכה לזן והבנה וגם רצון אמיתי ולא פשרה או שכנוע של הצד השני...ולמה?כי...רק שהיא תראה אותי פשוט בתור כד וכך היא תרצה אותי אמין ומביא מים למרות כל הדפיקות בחימר..ושהיא תבין שאני רוצה אותה ככה גם עם כל הדפיקות...ולא בגלל איזו פנטזיה מושלמת של כד ייקר..אז אעשה צעד קדימה שוב בצורה שאף אחד לא יעשה...אבל נו מילא מה אני מקשקש...בכל אופן סוף דבר..

היום אחרי שהכנסתי את המענק מהצבא לבנק אחרי שלא עשיתי בו שימוש 5 שנים לחשבון השקעות..התחלתי לסמן מקומות על הגלובוס אליהם אגיע בערך עוד 3 שנים בסוף התואר..מתוך צורך של לחקור את עצמי ואת טבע האדם מתרבויות שונות ואחרות,החל מלהיוודע לתרבות שבט המאורי בניו זילנד ולהתקעקע שם בצורה העתיקה והכואבת עם החניתות כי רק שם אני מוכן שייציירו לי על העור כאשר יש משמעות ותרבות מאחורי זה..אם לבקר במקדשי האינקה והאצטקים בדרום אמריקה..בסין בעיר האסורה ואף לקצת זן אמיתי במקדש שאולין..לטפס על הר פוג'י ביפן..לרכב על סוסים במונגוליה ולהכיר את האנשים שהם צאצאיו של טמוג'ין המפורסם.ולא לא כדי לאכול סטלות בהודו ולתהות לעצמי וואי איזה מגניבים זה שארוולים וזיוני מוח ואנשים מטונפים...ממש ממש לא..לא שייך לזן הסטלנים...שייך לסחים החדים החותכים הכואבים והמכאיבים.בכל מקרה..ואז סימנתי יעד אחרון...ככה עם לב...לא יכולתי להתאפק...פסגת העולם..האתגר שאני רוצה לחלוק...והיעד לפני האחרון בטיול...מעניין מה ייפול בגורל עד אז ואם זו רק תישאר שורה בשיר...בכל מקרה והיעד האחרון?מי שממש מכיר אותי...אבל ממש מכיר אותי יודע על איזה יעד מדובר ומה המקום שאני באמת הכי אוהב לטייל בו ומרגיש שכל העולם נברא בשבילי וגם שאני עפר ואפר...בכל אופן...זה הבלוג להיום מקווה שזה לפחות העביר לכם ולכן את הזמן והגעתם למסקנות או לפחות חייכתם...אני מתכונן לי לקראת ה27 ההולך ומגיע...