כבר הרבה זמן שאני מנסה להחליט על מה אני רוצה לכתוב ובמה אני רוצה להתעסק ובמה לגעת בבלוג הנוכחי או באחרים...וזאת אחרי שהגוף והנפש שלי עוברים התעללות מסוימת רצונית בתקופה מאד קשה אבל גם מאוד ראויה ומתגמלת שבסופה יש מנהרה שקוראים לה 2 תארים איכותיים...אז עם כל הפצצת חוסר השינה והאכילה המגעילה וההזנחה העצמית שאני מנסה למנוע מעצמי לעבור ליותר מידיי אבל גם יודע שזה בערך הצאנס האחרון שלי לעשות מעצמי משהו לפני שכל הבניין הזה קורס ומתמוטט וקובר אותי וגם במובן מסוים את האנשים מסביבי אני מופצץ במחול שדים של זוויות רגשות והבנות ופרספקטיבות...ונראה שכל הספקטרום הזה בא להיכנס בי בכוח של רכבת דוהרת עם רגשות ומשקעים של קרניים צולות נפש בכל צבעי הספקטרום...האם אני מאושר?או אומלל?..האם אני מרגיש בטוח או שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי?...האם אני נאהב או אוהב מספיק או שהכל אשליה דועכת?האם אני ממשיך לנצח ולהתחרות במכונת החיים או מרים ידיים וגווע?האם זו תקווה חסרת גבולות שדוחפת אותי הלאה?או הייאוש גורר את רגליי בדיכאון?האם אני מרוצה ומסופק ומספק ומרצה?או מתסוכל?להישאר?ללכת?...
אני מתחיל לאבד את השפיות מהנסיבות והאירועים והפרספקטיבות וההתמודדויות השונות שלא יודע אם מעצבות בכוח ולקראת משהו טוב וחדש את נפשי והווייתי או אוכלות את קיומי...מעניין אותי אם רק המוח שלי והקיום והחיים שלי משגעים אותי כך או שאצל כולם זה כך...מחול השדים והזוויות שמושכים ומעצבים מחדש ומפילים ומרימים וגורמים לדברים בחיים לשגע לך את הנפש והקיום והכוחות...האם לכבוש את העולם ולקחת את השור מהקרניים ולהמשיך לטפס על ההר הכי גבוה ולהתמלא כוחות חיוכים ושמחה ושווה ויש הישג ופרס ובאמת מימוש עצמי מספק בסוף?או אולי פשוט למות לאט לאט בחושך שבחדרי הקט ולהתנחם ולצלול לתוך האפילה ולהנות מחוסר הקיום ולהבין שגם החיסרון שלי יהיה אשליה וגם העצב מסביב יעבור והעולם ימשיך בשלו..פשוט להפסיק..להתקיים לחשוב...להרגיש..ולתת לצד האפל של הנפש שלי שנראה כמו עירבוב של עורב ומלאך המוות פשוט לנקר ולקרוע אותי עם חיוך עד לתהום נשייה..
אני לא יודע אם אני תלוי על קצה חוט בוגדני וכושל..או יש חבל מזהב שמחזיק אותי מליפול לתוך המצולות והמוות..או שזה בכלל חבל תלייה...לא יודע אם שוב לתת את עצמי ולתת אמון ולתת דרור וביטחון ואמונה מלאה בדרך ובדברים נעלים יותר ולקחת על עצמי בשמחה את העול ואת המכשולים למה שנראה כאושר שחיפשתי בכל חיי...או להאמין למרה השחורה שאני חולק כבריכה עם עוד אנשים במובן מסוים...של כל מיני שמועות ואמירות והסברים מדכאים ונבואות איוב שאומרים..מי יודע על מנת לחלוק את הסבל או אם באמת לתת עיצה כי איכפת להם ממך...כאשר הניצנים גם של האושר וגם של נבואות האיוב צצים כצומחים זה לצד זה בהרמוניה...
קרמה?הצחקתם אותי...אם כבר בדיוק ההפך לדעתי יש בעולמנו...גם כאשר הכוונות שלי הכי מזוככות ואוהבות ומשקיעות ומבינות ומשתדלות ונותנות...נראה שאינני מקבל שום פידבק חיובי וכוחות מהקוסמוס והשבה בדברים טובים אלא רק בכל העולם שגם פיזית נשבר בידיי משום מה וגם מתערר נפשית ומפיל את הרצפה לאט לאט מתחת לרגליי..ולא משנה כמה אני משתדל..וכמה אני מנסה להיות חזק וטוב קלאסי לפי הספר...אני מתכוון יותר נכון לפי הלב שלי ובאמת בטוהר מידות וניקיון כפיים ושם אותו על שרוולי..אני מרגיש שהייקום שם אותי במטחנת בשר..
שהייתי ציפור טרף חסרת רחמים וצדה בטפריי וקורעת מעיים שלא איכפת לה ולא חושבת על המחר...הייקום תמיד השיב בטוב ובתגמול ובשמחה..אבל יש גבול כמה חולי את יכול לעכל וכמה רוע והרג..זה הורג בסופו של דבר גם אותך...אבל גם העסק הזה של להיות באמת טוב ואנושי וסומך ואוהב ותומך וסלע...לא בדיוק עובד אחד לאחת כמו שזה אמור להיות...
אוף אולי אני רק סתם עייף או עובר תקופה קשה או תקופת מבחן כדי להרוויח משהו טוב ואת הקרמה אני לא מבין?או אולי אני פשוט גורר סלעים בכוח ויותר מידיי ולא יכול להספיק לבנות בניין שמתמוטט בקצב שיא כל הזמן ומנסה לתפוס חדי קרן וקשתות בענן ולוקח עול מתוך אשליה והרגל ומתרכז בלסחוב במקום לראות את התמונה הגדולה שמולי? והנה שוב...אני נחצה ל2 באופן מטריף את המוח בין טוב לרע....טוב אני עייף זה בטוח...אבל כבר לא יודע על מי ואיך אני יכול להישען ולהיות עצמי ומה בכלל ייצא לי מזה אם בכלל ייצא ומה לא...ונראה ששוב אני כותב בחצאים ובלופים את הבלוג הזה וכותב אותו דבר במילוי שונה שוב ושוב וכדאי שאני אפסיק...ואעשה ברקס...ואחשוב..ואגיע להכרעות ולמעשים או לחוסר מעשים..ופשוט אחליט לגבי עצמי קצת או אבחר דרך...לא יודע..בכל מקרה לעשות את זה וגם לכתוב את זה זה לא יעזור לי..