סטיית תקן

ברגעי חייו האחרונים

ראה,

מר פינחס ליפמן

אור גדול.

כל חייו פחד למות.

שאל "אך למה זה כדאי ?"

ו"למה לי לרוץ ולאן?"

ובקיצור, חייו - מר פינחס ליפמן –

חי כפגר בר מינן.

והנה, בשניית חייו האחרונה –

קיבל תשובה מר ליפמן.

וכבר לא פחד למות.

וכבר היה ברור - למוות יש ייעוד.

וזה אינו הסוף.

לו אך יכול היה לסוב את הגלגל אחור.

לדעת, למפרע , כי יש סיבה לכל –

היה אוהב ביתר שאת.

היה צוחק מבוקר ועד ערב.

היה עושה חיל בעסקיו.

שהרי אין קץ לחלד.

המוות הוא אכן ידיד,

רק שלב אחד בדרך,

היה עושה הכל שנית,

באומץ וברגש.

כל זה חשב מר ליפמן בתוך אותה דקה,

עד שגיברת לידיה ליפמן

שלחה ידה -

כיבתה למראשותיו את המנורה.

חשך שוב עולמו של פינחס ליפמן

ושוב חשכה הדרך.

חייו שוב אך מקבץ של רגעים

ללא כל זכות וערך.

ובנופחו את נשמתו

בחצי המיטה (הצר).

גופה החי מאד של גברת ליפמן

רחק, נכרך, נסוב וזז-

מבעלה.

לשעבר.