סטיית תקן

היו שלושה גורי חתולים
מתחת לעץ התאנה.
עיוורים עדיין, זוחלים על גחונם
ומייללים לאימם.
אחד כבר היה בחצי הדרך לעבר
שביל העפר עליו
כולם נוסעים.
אספתי אותם לקרטון עם מגבת
והנחתי אותם בצל.
אולי החתולה תחזור בזמן
ואחד מהם ינצל.
יום למחרת כבר לא נשמעו יללות.
ואני עשיתי דרכי שם
והקפדתי שלא להסתכל.
הם כנראה מתים, שלושת הגורים -
הרעב והחום שהיו אתמול,
לא השאירו להם הרבה סיכויים.

אין כאן שום מטאפורה לחיים.
לא שלי.
בוודאי לא של אחרים.
אנחנו הרי כבר עברנו את השלב הזה,
בו אנו תלויים באחרים.
שרדנו.
אנחנו עדיין עומדים.
את הצלקות שאנו סוחבים על גבנו
אנחנו מסתירים.
ורק לעיתים נדירות אחד מאיתנו כושל -
צונח על ברכיו ומיילל.
זוחל על ברכיו כעיוור לשביל העפר,
צמא בודד ומותש
ממלאכת החיים.
כך שבאמת - אין כאן שום דבר שאפשר ללמוד,
משלושת הגורים
שאתמול חיו,
והיום מתים.
סתם שלושה חתלתולים.