סטיית תקן

היא

רצה יחפה אל הבית.

מדלגת מעל האפניים שהשאירה אמש

באמצע שביל הגינה.

"אבא, אני אשיג אותך"

היא מצווחת בקולה הקטן הנרגש,

רגליה כבר נעות,

נענות בקלות לאתגר החדש.

אני מגייס את שרירי למאמץ –

את רגליי,

את שריריי הפנים,

את קולי,

את פרץ ההתלהבות החיוני - 

חייבים לעשות את התנועות.

"לא, לא.." אני קורא בפחד מאולץ,

"אני אשיג אותך. הנה אני בא...".

מניף גפיי  סביב סביב

כמו יוצר תנועה שכיוונה

לכל עבר - מלבד הדרך

הנכונה.

היא בדלת,

צוהלת בנצחונה

וכבר  אוחזת בשלט הטלוויזיה

מתיישבת וצופה באיזו תחנה.

הנה,

עשיתי זאת שוב. 

שילמתי את המחיר

בפעם המי יודע כמה.

אני מרים את אפניה הזרוקים של הילדה

ומסתכל

על הקוצים בגינה.