היד שלי יורדת אל מתחת לתחתוני התחרה שלך. מגוננת על הכוס הרעבתני.
מוזר, ממבט שטחי, הרי אי אפשר לראות את החיה השוכנת לך בתוך הכוס - קפליו עדינים, סימטריים. גווניו מחום בהיר ועד הוורוד של הבשר החי, הלא מוגן של נקביך הפנימיים.
כף ידי יוצרת כיפה מעליו. אני מרגיש את פעימותיך, את הצורך שלך במגע ישיר, חזק, משתק.
עוד מעט, אהובתי.
אנחנו עכשיו רואים סרט. חייבים לשמור הרי על מראית עין של תרבות ולכן,
אצבעי מרפרפת עדינות על פני הדגדגן שלך,
במגע חולף ולא מספק. כך שאני מניח שחלק ממאמצי נועדו לשמור את החיה בפנים.
את כנראה לא ממש מעריכה את המאמצים, כיוון שאגן הירכיים שלך מתחיל את תנועתו הקצבית המוכרת לקראת כף היד הקעורה שלי.
לשווא, יקירתי. אני מכיר כל סדק וחריץ בגופך, אני מכיר כל עצב וכל שריר.
הנה, פה, לדוגמא - לחץ קל, רק מספר שניות, גורר אנחה מהוסה. ופה, עם שתי אצבעות, התכווצות וגניחה.
שקט, מותק, הגיבור בדיוק נכלא ועובר ייסורים. המצב הגופני שלך כרגע אינו בראש סדר העדיפויות שלי.
עוד מעט אוציא את החיה לטיול. את אוהבת את הטיולים שאני מוציא את החיה הקטנה, נכון ? אני יודע שאת אוהבת.
ואני יודע מה הדברים שאת בסוף תעשי.
אבל בינתיים, כף יד קעורה מעל הכוס שלך.
אנחנו רואים פילם נואר צרפתי בטלוויזיה,
תירגעי.