סטיית תקן

כל כך צפוי –
הסופר הבן זונה הרג את בנו בן החמש של הגיבור - תאונת דרכים.
האמא בישלה במטבח, האבא שיחק איתו בגינה.
הכדור עף לכביש. משאית באה במהירות מעבר לפינה.
זה היה יכול להיגמר אחרת -
עם ידיים זרות סביב הצוואר
או במיטת בית חולים עם צינורית עירוי.
כמו שאומר מייק סקוט- "יש רוח פראית שנושבת, טייפון וסערה...".
אני מכסה את ראשיהם בידי ומקווה שתשאירנו ללא פגע - הרוח הארורה.
--------------
טיילתי בבית הקברות עם בני, ועברנו
ליד הקברים הקטנים.
"מי אלו? " הוא שאל.
"אלו קברים של ילדים."
האחד היה בן שנתיים, השני חי בדיוק שנה.
"איך קראו להם, אבא ? "
הקראתי לו את הכתוב על המצבה.
"ממה הם מתו ? "
לא ידעתי.
אמרתי שאולי ממחלה.
אחר כך חזרנו דרך מטעי האבוקדו,
כבר היתה כמעט שקיעה.
הוא החזיק ביד מקל קטן - חובט
בשיחים שלצד הדרך, בתנועת יד קלה.
נעליו הקטנות בטשו בעפר הדרך,
מחריבות תל של נמלים.
------------
כשילדתי התעוררה באמצע הלילה,
כואבת - התקפלתי סביבה כמו כדור.
עוטף בגופי הבלוי, הפגיע,
את גופה הקטן, הדווי. ...