סערה בכוס מים

השעה חצות, רק עכשיו חזרתי הביתה מהעבודה, אני קרועה מעייפות ומחר אני צריכה לקום למשמרת בוקר.
ובכל זאת הוא ביקש (אם כי בנימה של דרישה, אך בכל זאת, בקשה) שאכתוב פוסט, עוד היום.
ואני, דל כוחי מלהגיד, לא.

אז הנה, אני כותבת ולא יודעת איפה להתחיל.

כגודל הציפיות כך גודל האכזבות, אני מנסה להרגיע את עצמי להנמיך ציפיות, זה יהיה מאכזב, זה יהיה בנאלי, אני בכלל אגיד איזה שם של פרי דוחה ברגע שאראה אותו ובכך יסתיים העניין.

דווקא נשמע לי מעניין שתתלה אותי, שאני אמצא איזה מקום נטוש עם עץ ליד המושב שלי (וכבר חושבת על מקומות ראויים.. לעזאזל הבנייה המואצת.. כל השדות כבר שוטחות למגרשי בנייה... הלאה הקפטילזים.. אבל נניח לזה לעת עתה).
רצית עץ עם ענף שתוכל להניף אותי עליו, אני מקווה שאמצא.
מזכירה לעצמי ללבוש חצאית, כדי שאוכל להשאר לבושה בזמן שתניף אותי אל על.
ידיי קשורות מאחרי גבי, העיניים לשם שינוי לא יהיו מכוסות הפעם אני רוצה להסתכל למציאות בעיניים, אני רוצה לחוות, אני רוצה למצות את החוויה הזו, אותך.
כפות הידיים שלי קשורות מאחרי גבי, מוצמדות לגופי, אני מניעה את אצבעות כאחוזת תזזית בזמן שאתה מתחיל להניף אותי על העץ, שעלים נושרים ממנו ומסתבכים לי בשיער.
החזה שלי נקשר מבעד לחולצה, זה קצת מפריע לי שאני נשארת לבושה בכל הסיטואציה הזו ויחד עם זאת זה ממלא אותי בתחושת ביטחון.
החבל יורד מן החזה אל האגן והרגלים, אני מתמכרת לתחושה הזו, אני אוהבת שקושרים אותי כך, זה נותן לי הרגשה שמשקיעים בי, שאני שווה את ההשקעה הזו.
זה נעים.
בכל מקרה, כבר עברנו את הקטע הזה, אתה עכשיו מרים אותי כך שרגלי מרפרפות על הקרקע נוגעות לא נוגעות, זה קשה לי, אני מנשפת, אני לא יודעת האם המאמץ יותר פיזי או יותר פסיכולוגי אבל כך או כך, מרגע זה ואילך אני אתחיל להתפלל בליבי שתתן לי לרדת,
וזה לא יקרה כ"כ מהר הרי.
אחרי שנים של הכרות אפלטונית, פחות או יותר או פחות, קבענו סופסוף להפגש ומעשה שטן שהקדימה לי הווסת (או שסתם טעיתי בספירה, שבנינו, זה הרבה יותר הגיוני) ולכן סוכם שתזיין אותי בתחת, וטו לא.
נו באמת, יופי, ילדה מפגרת, גם שיתלו אותך בפעם הראשונה וגם אנאלי, את לא באמת חושבת לפני שאת מדברת הא?
נו מילא, וכאשר אבדנו אבדנו, אני לוקחת נשימה עמוקה בזמן שאתה מתחיל לחדור לתוכי לאט, אני בוכה וצועקת שתפסיק, אבל אתה ללא ממש מקשיב ויחד עם זאת מצליח לתת לגוף שליאת השהות להתרגל אליך, יודע שאני לא באמת רוצה שתפסיק, אלא פשוט צריכה את הזמן שלי את הקצב שלי ואת היכולת שלי להכיל.

דיברנו לא מזמן על הכלה של תחושות ורגשות (אבל זה באמת כבר נושא אחר לחלוטין).

אני בוכה
ואני לא יודעת למה, אבל הבכי הזה מספק אותי, איכשהו הידיעה שהעברתי את סף הבכי אבל אני עדיין יכולה להמשיך ממלאת אותי סיפוק ותחושת ניצחון.
כייף לי.
ועכשיו אני רוצה חיבוק וליטוף של השיער ונשיקה במצח.
וללכת לישון.