סערה בכוס מים

גלי חום.
הזעות.
סחרחורות.
כאבי ראש.
חוסר שיווי משקל.
ירידה בחשק המיני.
קושי בנשימה.

כשהקושי נשימה החל הבנתי שכבר אין ברירה (למעשה גם את זה משכתי לא מעט), וקבעתי תור לפסיכאטרית.
אז היא העלתה לי את המינון של הכדורים, תוך כדי אמירה מפורשת שייתכן שבעוד שמונה שבועות (כאשר הגוף שלי יתאזן על המינון החדש), ייתכן ואצטרך עליה נוספת במינון.

מטרת העל שלי היא לחיות בלי הכדורים (למרות שהיא תיקנה אותי ובצדק, שמטרת העל שלי צריכה להיות להרגיש טוב, אני מוכנה להגיע איתה לעמק השווה ולהגדיר את המטרה מחדש, להרגיש טוב גם בלי הכדורים).
ואני יודעת שהדרך עוד ארוכה, עדיין יש לי קושי רב בלחיות לחוות את העולם.

אני זוכרת כשרק התחלתי לקחת אותם, איך הרגשתי חולה, איך כל התחושות והרגשות שחיוותי בתקופתו עד כמה שידעתי שהן לא בסדר עדיין היו נראות לי בגבול הנורמה.
עד שבאה הפסיכאטרית (אחת אחרת, בחיפה), והעמידה לי וואחד של מראה מול הפנים.

דיכאון מג'ורי.

כל הפאקינג זין.

אז אני יודעת, זה לטובתי.
והכדורים האלו? הצלה משמיים איך שהם עוזרים לי.
אבל עדיין, להעלות את המינון שוב גורם לתחושה הזו של החולי.


טוב יאללה מחר מתחילים את המינון החדש
בתקווה שבעוד שבוע כבר אצליח לנשום כמו שצריך.