גּוּפִי הָיָה חָכַם מִמֶּנִּי
כֹּחַ הַסֶּבֶל שֶׁלּו הָיָה פָּחוֹת מִשֶּׁלִי
הוּא אָמַר דַּי
כְּשֶׁאֲנִי אָמַרְתִּי עוֹד
גּוּפִי
גּוּפִי הִפְסִיק
כְּשֶׁאֲנִי עוֹד הִמְשַׁכְתִּי
גּוּפִי לֹא יָכל
כָּשַׁל
וַאֲנִי קַמְתִּי וְנֶאֱלַצְתִּי לָלֶכֶת
וְגוּפִי אַחֲרַי
ייתכן והגוף שלי חכם ממני?
אני שוכבת במיטה, חושבת על כך שנשארו לי עוד יומיים לשבוע טיפול בכדורים שניתן לי ורק עכשיו אני מתחילה להרגיש הקלה.
ואז היה פשוט מגיעה
המחשבה הזו
שהגוף שלי חכם ממני.
אני בת 26
ואני רוצה זוגיות
וחתונה
וילדים
ובית (כן, גם את המשכנתא)
רצוי עם גינה
וכלב.
אני בת 26
ואני רוצה.
אך בפועל אני איני עושה כלום.
הפעם האחרונה שיצאתי לדייט היתה לפני חודש... ולפני זה... טוב עברו כמה שנים ובכל מקרה זה לא היה מוצלח.
אני רוצה,
אבל אינני עושה.
מן הצד השני
למיניות שלי כאילו אין שובע.
זיונים. כן, אני בוחרת במילה הזו, בשל הבוטות שלה.
זיונים אני יכולה למצוא בשפע ומוצאת.
ולעזאזל מטומטמת, מה את עושה לעצמך???
סקס? באמת?
למה את מחבלת בעצמך?
ואני יודעת, יהיו רבים שיגידו שאין כל סתירה, שאני יכולה להמשיך להזדיין ככל שארצה ועדיין לחפש את בן זוג.
אבל תקראו לעולם הרגשי שלי צר.
אני איני מסוגלת לכך.
אין בי את הפנאי הרגשי לעשות את דברים במקביל.
ובעצם עכשיו כשאני חושבת על זה, גם בלי סקס אני לא יוצאת.
לא יודעת מה כל כך מאיים עלי בעולם הזה שאני נשארת מכונסת בתוך עצמי.
מתי מעט הם החברים סביבי שלא קיימו איתי מעולם איזו אינטרקציה מינית (פיזית, כי פלרטוטים חסרי בושה שעברו ממזמן את סף ההטרדה המינית אני עושה עם כולם).
בלי סקס, אני לא שווה הרבה.
אני לא ראויה.
ולמה שירצו בחברתי כשהרגלים סגורות והגוף מקומץ.
אין לי מה להציע מלבד את גופי.
וכן,
אני יודעת שזה לא נכון ויקומו עכשיו אנשים ויזדעקו למקרא השורות האלו.
ואני יודעת
שיש לי הרבה מה להציע.
ואני אשת סוד
ואני כתף תומכת
ואוזן קשובה
ואני אשת שיחה
וחברה טובה אני יודעת להיות (אולי יותר מדי).
ועדיין
התחושה הזו שאין בי ערך מבלבד המיניות שלי מלווה אותי, רודפת אותי, אוחזת אותי.
אז איך את מצפה למצוא בן זוג אם כל מה שיש לך להציע זה מין.
כי מיניות, זה טוב ויפה וחשוב.
אבל אין בה די.
והשלם הוא הרבה, הרבה יותר מסך כל חלקיו.
ואת התצרף הזה אולי לעולם לא תצלחי.
והגוף שלי?
הגוף שלי חכם ממני
ואולי נמאס לו להציע את עצמו כשה לטבח.
ואני נטבחת.
לפני 12 שנים. 28 באפריל 2012 בשעה 17:43
