רבע לשתיים בלילה. אני מול המחשב, לא עושה שום דבר מסוים. על הקיר מולי מחווירים תווי מתאר קלושים של זאב, כבר חודש שאני מבטיחה לעצמי לסיים את הציור. כמה ציורי אקריליק במסגרות עץ מונחים על הכיסא ליד, אחד מהם של חתול שחור על רקע צורות גאומטריות בשלל צבעי הקשת. שם הציור רשום באותיות קטנות בפינה: Gato Negro, כמו היין.
הודעה חדשה מהבהבת בפינת המסך. חברה ותיקה. נקרא לה אקס. למה? למה לא.
אקס: היי יקירתי
אני: היי ילדה.
אקס: מה שלומך?
אני: בסדר. את?
מיס אקס: משעמם לי
אני: לשעשע אותך, יקירתי?
אקס: יש לך סיפור מעניין לספר?
אני: לא.
אקס: וסתם סיפור?
אני: גם לא.
אקס: מה את עושה עכשיו?
אני: חושבת. מדברת עם אנשים.
אקס: אנשים עוד ערים? חשבתי שרק לי יש בעיה להרדם
אני: לא, דווקא יש הרבה כאלה. כל אחד והסיבות שלו. חוץ מזה, עוד בכלל לא מאוחר.
אקס: למה את לא ישנה?
אני: לא יכולה להרדם.
אקס: למה?
אני: לא יודעת
אני: כי יהיו לי סיוטים
אקס: גם לי
אני: על מה?
אקס: אנשים בעיקר. על מה שלך?
אני: איש
מיס אקס: איזה איש?
אני: איש
שתיים ודקה. אני יושבת מול המחשב, לא עושה שום דבר מסוים. ממקומו על הכיסא, החתול השחור מלכסן אליי מבט. Gato Negro, כמו היין.
לפני 20 שנים. 17 ביוני 2004 בשעה 23:06
