בערך שלוש בלילה. אני מתעוררת ברכות מתוך סיוט כשהוא מלטף את ראשי. מה קרה, הוא שואל. חלמתי, אני עונה בקול הלום שינה. היה לך סיוט, הוא ספק שואל ספק מתקן. כן, אני מסכימה במלמול, היה לי סיוט. על מה? אני מספרת לו. מרגישה את היד נרתעת בחטף, שומעת אותו נאנח. תחזרי לישון, הוא אומר. מתחשק לי להרוג אותו.
שמונה בבוקר. אני מתעוררת ורואה שהוא עדיין ער. כנראה שהחלטנו לישון בתורות. תחזרי לישון, הוא אומר שוב, ואחרי כמה דקות נשכב על המיטה לצידי. בתוך שניות נשימתו הופכת רדודה וקצובה, ואני מחליקה אל מחוץ לשמיכה ויוצאת החוצה.
אני שואפת מלוא ריאותיי אוויר צלול וחריף, לא לובשת דבר מתחת לחלוק העבה ומודעת לעירומי עד מאוד.
בפנים האוויר דחוס, כבד מדבר מה שלא דובר בו. האדון שלי ישן ועוד יישן שעה ארוכה. עוד מעט אקח ספר ואקרא בו, מביטה מפעם לפעם בשיער הסתור הארוך שאני תמיד רוצה לסרק אבל משום מה אף פעם לא מבקשת.
בסבלנות, בלהיטות, בחשש מה, אחכה שיתעורר ויקרא לי אליו.
לפני 19 שנים. 27 במאי 2004 בשעה 6:37