שבת שחורה וארורה
ברחת, הבנת מהר, מאוד מהר.
כביש 232 השעה 6:35, נתקלת במחבל פעם ראשונה שריסס איתכם עם תת מקלע, פירססתם מהר וברחתם לצד השני לכיוון סעד, בפניה קטנה חיכה לכם מחבל נוסף ושוב רוססתם עם תת מקלע, הפעם חבר נפצע והרכב הושבת!
ברחתם, הצלחתם להגיע למיגונית מול סעד ובשניה שיכולתם ברחתם לתוך סעד.
כשריססו אתכם הייתי אתך בטלפון, התקשרת להיפרד ואני שומעת הכל עד לניתוק השיחה.
לא העזתי להתקשר, הבנתי שאתה במנוסה, שאסור לי בשום פנים ואופן להתקשר, שאני צריכה לחכות בסבלנות.
שעה מורטת עצבים של חרדה, הצלחת? ברחת? תתקשר, אוף, תתקשר כבר.... ילד.... בבקשה תתקשר, תשלח הודעה משהוווווו אמא משתגעת מדאגה.
ואז אחרי פרק זמן של שעה בערך קיבלתי הודעה
"אני בסדר אמא, בערך, הצלחנו להגיע לקיבוץ, לא יודע איזה נדמה לי סעד משהו...."
ואז במשך כל היום אנחנו מתכתבים ונשברת כל כך הרבה פעמים נשברת, היית עייף ורעב והתחלת להבין מה קורה סביבך, הגיעו אליך תמונות וסרטונים, הבנת את גודל הזוועה.
מעל הראש שלך התחולל קרב
המחבלים בני העוולה לא מרפים, מנסים שוב ושוב לחדור לקיבוץ ללא הצלחה.
שעות שאסור היה לכם לדבר אלא רק ללחוש, שעות שאתם כל 10 דק בערך נכנסים לממד.
21:30 לערך הגעת הבייתה, עייף מותש מבולבל אבל בחיים.
מפה כבר מתחילה התמודדות אחרת שלך
ויש גם התמודדות שלי ולצערי רק עכשיו אני מבינה שגם אני בטראומה.
7.10.2023 לא נשכח לא נסלח!