בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פינת הפנאי - מתחת לחגורה

המטרה: למלא את החלל הריק הנוצר בחייו של האיש הקטן , קשה היום ורך האיבר. כולל: בדיחות משובבות וחידות מעצבנות , פינת טלפתיה ופינת אנטיפתיה, אילוזיות אופטיות ושאלות אפתיות , שעשועי מספרים ועוד כהנה וכהנה........
כל תגובה תתקבל באהדה ותזכה לתשובה,
לפני 16 שנים. 27 באוגוסט 2008 בשעה 6:52

נגמר הכעס.
אין יותר חימה , טינה לוהטת.
פשוט
אדישות,
וזה הסימן הכי טוב
ש
נ
ג
מ
ר
.
.
.

לפני 16 שנים. 26 באוגוסט 2008 בשעה 22:56

ממש , הרגע קיבלתי אישור .
השתכנעתי סופית שאכן
צודקת.

ההחלטה נכונה.

לפני 16 שנים. 26 באוגוסט 2008 בשעה 20:39

כשמתפזרים הספקות.
נשארת ודאות.
נותרה הידיעה.
בעקבותיה ההחלטה.



והבחירה נעשתה.

לפני 16 שנים. 25 באוגוסט 2008 בשעה 11:12

מקבלת מיילים בשצף קצב , אחד אחרי השני.
בחיים לא אבין, למה לכל הרוחות, אני חייבת להתכתב באנגלית עם ילידי הארץ.
מילא דוחו"ת לחו"ל אני מבינה, הזמנות מספקי חוץ אני מבינה.
אבל קיבינימט פה, בחברה , בארץ, עובדים מפה,
בשביל מה זה טוב?

סתם פלצנות.

לפני 16 שנים. 25 באוגוסט 2008 בשעה 8:28

פעם כשהיינו ילדים, הכל היה פשוט וקל.
כשרצינו להפסיק אז,
"פוס, שוברים את הכלים ולא משחקים".
היינו מתחילים מהתחלה, ולא קרה כלום.
מה שהיה נשכח ועבר.

היום זה שונה.
אנחנו גדולים.
ואם אומרים משהו,
אז ...
זה נשאר.
זה לא נמחק.

כללי המשחק של פעם השתנו.
כשגדולים זה אחרת.

כמה שכואב, אבל זה אחרת.

לפני 16 שנים. 25 באוגוסט 2008 בשעה 5:29

יושבת במשרד, מרגישה כאב בטן.., כאב בטן?
לא יודעת, אולי ?
בחיים לא סבלתי מכאב בטן, יש לי קיבה מנירוסטה, שום דבר לא נדבק.
אבל, הבוקר...משהו משונה.
יכולות להיות 2 אפשרויות , הראשונה כאב בטן באמת, וזו תהיה פעם ראשונה בחיים.
או שסתם אולי סימפטום של הצטננות.
ואולי,
בכלל זה יעבור עוד מעט.
התקשרתי שיביאו לי כוס תה.
נחכה קצת ונראה איך מתקדם.
מרגיז אותי כאבים.
שונאת להרגיש לא במיטבי.
הגיעה כוס תה, עם קרואסון חמאה ליד.
על הקראסון נוותר.
לא מתאים כרגע.
לגימה אחת, עוד לגימה.

שיהיה בריא ויזכה לאריכות ימים מי שהמציא את הארל גריי.

עבר!!!!!!



הפוסט הזה מזכיר לי את הפרסומת של קופ"ח , הילד שקיבל מכה רץ לאימו , מקבל נשיקה ו...עבר :)

לפני 16 שנים. 23 באוגוסט 2008 בשעה 20:39

זהו, הולכת לישון.
הספיק לי מהיום הזה.

לפני 16 שנים. 23 באוגוסט 2008 בשעה 18:46

בילדות לימדו אותי שלפני שמאבדת את הצפון, אז לספור עד 10.
הפתיל הקצר שלי לא נולד מהיום.
במקרה הנוכחי , גם אם אספור עד מליון בחזקת מליון, זה לא יעבור לי.
היות וחלפו מספר שנים מאז שהייתי מתרתחת ומאבדת את העשתונות.
מנסה להתגבר .
לא ממש הולך לי.
מה שכן , עוד פטנט ישן , מתקופת הילדות.
מחליטה החלטות.
כשרותחת אז במקום לכעוס ולהתעצבן.
פשוט להחליט מה הלאה?
מה עלי לעשות? או באילה צעדים לנקוט על מנת שלא יחזור הכעס הנורא.

והחלטתי:

1) לנתק מגע ממקור הכעס.
2) להתמקד בדברים אחרים שלא שייכים למקור הכעס.

ועכשיו אחרי שהחלטתי, מרגישה מעט הקלה.

לפני 16 שנים. 23 באוגוסט 2008 בשעה 17:45

בחיים לא התעצבנתי כמו עכשיו.
אני רותחת מחימה.

עדיף לא להתקרב אלי.
מסוגלת להרוג מישהו.

לפני 16 שנים. 23 באוגוסט 2008 בשעה 13:03

אני פנויה , הוא איננו.
אני עסוקה הוא מגיע.

טיימינג מחורבן היום.