סיפורים מפה ושם

כשפגשנו את לימור, בחורף 2003, היה קר בתל-אביב וקראו לה אדם. 

הגענו אליה דרך חבר משותף, מוותיקי הדאנג'ן, שחשב שתהיה לנו איתה שפה משותפת. 

לימור, או אדם, חיכתה לנו בקומה השנייה של הכוסית. לפי ההוראות, לבושה בג'ינס צמוד, סוודר ורוד וסניקרז.

"שלום, מחכה למישהו?"

"אה... לכם אני חושב"

"את חושבת."

"אני חושבת." (מסמיק) 

"אז מה את עושה בחיים, חוץ מלחכות לסוטים אקראיים בנסיבות חשודות?"

"סיימתי תואר בכלכלה ומנהל עסקים ואני מחפש עבודה..."

מבט מזרה אימה.

"אני מחפשת עבודה... בינתיים אני מלמדת את עצמי לבנות אתרים כי נראה לי שזה יהיה שימושי"

"יופי. מה מעניין אותך חוץ מזה?"

"מוזיקה, אוכל, סרטים..."

"למה את קוראת מוזיקה?"

אני רואה שהיא מנסה לקרוא אותנו ולראות מה אנחנו רוצים לשמוע.

"למה הקשבת אתמול בערב?"

"קצת מיושן, אבל להקה שאולי לא שמעתם עליה בשם Legendary Pink Dots."

"Asylum? Any Day Now? Maria Dimension?"

"אה, כן שמעתם... נדמה לי ש The Golden Age"

"וסרטים... איזה סרט מהזמן האחרון אהבת?"

"גם לא מאד מוכר - Water Drops on Burning Rocks"

מסתכלים זה על זה ותוהים מי הדליף לה את טעמנו...

"של אוזון."

"כן!"

"ואת רוצה להיות כמו הג'ינג'י הקטן מהסרט?"

מסמיק שוב, לא עונה.

"נראה שכן. תרצי לבוא איתנו לדירה?"

"כן."