תודה
על האירוח, על השקט, על המסג׳ וההבנה.
כמו מלון חמישה כוכבים רק יותר טוב.
בשבוע הבא כמתוכנן, אצפה לארוחת גורמה
כדי להפוך את החויה לטובה עוד יותר.
שוב תודה.
תודה
על האירוח, על השקט, על המסג׳ וההבנה.
כמו מלון חמישה כוכבים רק יותר טוב.
בשבוע הבא כמתוכנן, אצפה לארוחת גורמה
כדי להפוך את החויה לטובה עוד יותר.
שוב תודה.
מקום מפלט לסופ"ש הקרוב
חייב להיות ממוזג
חייב לאשר עישון
חייב להבין שאני לא ממש חברתית וגם בכלל לא חברותית.
רק מקום לשים בו את הראש.
בלי ציפיות. בלי תקווה, רק שקט. המון שקט.
עדיפות לאזור המרכז ודרומה.
משמעו להתבגר.
לדלג מעל משוכות זה קשה אך ישים
צריכה לתלות לי את זה מעל העיניים
כשאני יוצאת למסע הגמילה הזה.
הפרויקט לשיפור עצמי מתחיל
זוזו הצידה ותנו מקום
היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.
היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.
היי שקטה כאילו אין בך דופי...
היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.
אמרת שהכל יסתדר לך בסדר,
כמו בספרים שקראת בבית ספר.
כולם לך אמרו: "אתם זוג משמיים".
עכשיו השמיים ריקים, ובינתיים -
ארבע בבוקר, השחר מפציע,
חושבת אולי הוא בכל זאת יגיע,
שמה קומקום, מציתה עוד סיגריה,
ברדיו שירים שסוגרים את הלילה.
יום בא ויום הולך
ואת נשארת
נאיבית שכמותך.
חולמת ליד התנור ורוקמת
צלבים וקווים לחולצה של הילד,
הגבר שלך, מי יודע היכן הוא
שותה ובורח כמו אליהו.
בבוקר תצאי בחלוק לנער את
הברוש המשיר טיפת לילה זוהרת,
מרחוק אז תראי איש שיכור רץ אלייך
ושוב לקראתו תפרשי זרועותייך.
תודות ליהונתן גפן ויצחק קלפטר
אמון.
כבר ימים ארוכים הפוסט הזה מסתובב לי בראש.
כל פעם שורה שורה אחרת מצטרפת אליו ועדיין הבלאגן כל כך גדול ואת שורת הפתיחה טרם מצאתי.
אמון. אמינות. אותה גברת בשינוי אדרת.
כי הרי אם אחד לא מתקיים, השני גם הוא מתפוגג, ולהפך
ומבחינתי, השבר הגדול ביותר בכל שנותי.
האמון שלי באדם הוא טוטאלי. עד שהוכח אחרת, ומשכבר הוכח אחרת הדלת נטרקת בזעם, בלי חרטות.
לרוב לתמיד.
אני דורשת מעט מאוד. בעיקר את זה.
ומציעה מצידי בדיוק את אותו הדבר, עד כדי פתיחות מגעילה. לא מסתירה, לא מלבינה, לא שותקת.
הכל על השולחן, תוכי כברי, ללא הנחות,לאא היסוסים.
על אחת כמה וכמה בתוך מערכת יחסים זוגית.
וכן, אני טוטאלית. כשאתה לא מספר, מבחינתי על כל פנים, זה בעצם הסתרה ובסופו של דבר מעילה באמון שלי בך.
וכשאתה מסתיר, אתה לא אמין .
וכשאתה בן זוגי ואתה לא אמין, אני לא טורקת דלת אלא מנסה להסביר, לגרום להבנה, לדרוש הדדיות,
ואם אחרי כל אלו, נותרת בחוסר אמינותך, הדלת תטרק.
אבל גיליתי שיש עלבון גדול מזה:
להיות לא אמין ולהאשים אותי בחוסר אמינות. פעם אחר פעם אחר פעם.
לבד
בודקת את גבולות היכולות האישיות שלי
מאושרת לגלות שהיתה זו התמכרות
אחת מיני רבות
והגמילה קלה מכפי שחשבתי.
לוקחת את עצמי בידיים
ומחבקת את עצמי במראה
יכול להיות יותר עוצמתי מכל דבר אחר.
כבר שלושה ימים שאני מסשנת את עצמי
למוות
היה מי שלימד אותי שלהעלב זה להאשים את עצמי על טיפשותם של אחרים
ולמרות שראיתי ועדיין רואה בזה אמת צררופה
אני נעלבת.
ויושבת וחושבת, וחופרת וטוחנת
נמאס לי.
בא לי לשלוח את כל העולם ואשתו הצולעת לקחת נוגדי דיכאון,
אני לא כדור ובהחלט לא תרופה.
לפעמים בא לי לצעוק שאני בכלל הגורם למחלה.
בא לי להתכרבל בתנוחת עובר ושמישהו כבר יבוא לטפל בי,להכיל אותי,לדאוג לי, לשמור עלי, להזין אותי, ל ד א ו ג לי!!!!!!!!!
מיציתי