תמיד אהבתי לשרת. תמיד היו לי פנטזיות לשרת.
כשהייתי ילדה, דמיינתי את עצמי בקימונו , בגדים של גיישה (לא שידעתי בדיוק מה זה) משרתת גברים, ונשים.
מגישה להם תה, רוקדת לפניהם.
בימים מאוחרים יותר, כנערה ואחכ כאישה הפנטזיות הפכו להיות עם גוון מיני ובהמשך עם מיניות מפורשת.
בהתחלה זה היה בעיקר עם נשים, שרתתי אותן, ליטפתי אותן. תמיד הייתי מרגישה את עצמי כ"נשפכת", כמו איזה חומר נוזלי סמיך שגולש לאיטו.
בתחילת ההתבגרות המינית פחדתי מזין של גברים פחדתי (מהחדירה) - עד שהכרתי אותו. אבל על זה אכתוב בזמן אחר.
חלמתי שאני מתחככת בהן ובהם, שאני נותנת להם הנאה במגע שלי.
תמיד הייתי ערומה או בלבוש מינמלי שנשר ממני תוך כדי ריקוד או שירות.
אילו היו גם פנטזיות האוננות שלי.
בהתחלה שנאתי את שיעורי הבלט. הם היו לי קשים. אבל אחר כך מישהי אמרה משהו על נשיות, על הגוף הנשי שצריך להיות גמיש ורגוע - ואז התמדתי יותר בשיעורי הבלט.
שעות טיפחתי את העמידה מול המראה, את הקשת (שהיום אני יודעת שהיא מזיקה), את אותה עמידה "נשית"/ "נערית". טיפחתי את הגמישות שלי (עד היום).
גם היום כשהדמיונות הפכו למציאות (חלקית כמובן), אני מתגרה רק מעצם הישיבה מולו ערומה מפוסקת וחשופה, ירכים על השוקים, הגב ארוך, ידים פתוחות מונחות על הירכים - מה שאנחנו קוראים לו היום: ישיבת מוצא.
אני מתגרה מהגוף הגמיש שלי, מהיכולת שלי להתקפל בצורות שרוב האנשים לא יכולים.
הישיבה הזאת שפנטזתי אותה כל כך הרבה שנים, שתרגלתי אותה, ביני לביני הרבה שנים, היא מציאות כמעט יום יומית שלנו.
היא מפעילה לי את כל בלוטות המין, מרטיבה אותי בצורה מביכה (היום הוא מצווה עלי לשבת על מגבת), והופכת אותי ליותר שלו משלו - במיוחד בימים שלפני המחזור בהן אני מגורה במיוחד.
ובכלל רציתי לכתוב על משהו אחר. קשה לי להתרכז בימים אלה.
לפני 13 שנים. 18 במאי 2011 בשעה 20:22
