מכודררת בתא המטען של הפז'ו האפורה, מנסה להסידר נשימות בזמן שגופה הכבול נחבט מפעם לפעם בדפנות בגלל מהלומות הכביש, עלמה תוהה איך לעזאזל הגיעה למצב הזה.
זה נכון שהיא תמיד חיפשה ריגושים. לא, למען האמת הדבר הנכון לומר הוא שהיא חיפשה אהבה. ונואשת כמו נרקומן בקריז היא ירדה למקומות האחרונים שבהם תמצא אותה. ובזמן שהלב שלה דהר אחרי כל מבט חם או חלקיק של תשומת לב, היא הלכה ודעכה בשיגרת יומה ובריקנות גופה עד שיום אחד הסתכלה במראה, בשקיות השחורות מתחת לעיניים ובשיער הסתור, בבגדים המרושלים וכשרצה לעבר האוטובוס שיקח אותה, באיחור אופייני, אל עבודתה, תהתה מי לעזאזל היא הפכה להיות.
"חיפשת אוצרות בשדה קרב ועכשיו את מופתעת שנפלה עלייך מרגמה, טיפשה", היא חשבה וגיחכה לעצמה, לפני שמהמורה גדולה בכביש העיפה אותה כמעט עד תקרת תא המטען.
גרונה היה צרוד מצעקות חסרות תועלת וגופה כולו כואב. היא התפללה שיגיעו כבר לכל מקום עלי אדמות, מחסן או בית כלא, ובלבד שהסיוט הזה ייגמר. צלילים עמומים של זמרת בלוז נוגה הגיעו אליה מהסטיריאו של הרכב. היא התרפקה עליהם, נדחקה לדופן התא והתכדררה בעצמה כמיטב יכולתה, עצמה עיניים וניסתה לנוח. היא קשוחה. היא תתמודד עם כל מה שיבוא. ובאופן מוזר, הוקל לה. שדה הקרב נסגר. המלחמה נגמרה והיא הפסידה. אפשר עכשיו להכנע ולנוח מעט. לפחות עד שהקרב יחודש. כי היחסים ביניהן הם כמו הסכסוך הישראלי פלסטיני. זה לא באמץ נגמר עד שלא מטפלים בבעיות מהשורש. ובכן, במקרה הזה היא חושבת שזה כבר אבוד. את הטעות הגורלית שלה היא כבר עשתה. עכשיו נותר לחכות לתוצאות ולקוות שהן לא יכאבו מדי. ולא להראות פחד. ריח הפחד רק מדליק את הטורפים. להיות כמה שיותר אדישה. גם אם העיניים שלה יקראו כמו רנטגן מחורבן, וימוססו את שאריות המגננות שלה לשלולית נמוחה על השטיח. גם כשהגוף שלה יתפורר לתאים, כי זה מה שתמיד קורה מולה, מול האחת שהצליחה לחדור את החומות ולחטוף את הנסיכה מתרדמתה המחורבנת... גם אז היא תמשיך להילחם על כל טיפת שיריון שעוד נותרה. אבל בינתיים היא נחה. ונינה סימון מקוננת בחלל הרכב על אחד שלא יודע מה זאת אהבה עד שלא יטעם את טעם הבלוז.