אפשר להתחיל מהשורה התחתונה: אני אובססיבית אליך. פיתחתי הרגל מגונה לכתוב כל הגיג מצחיק שאתה אומר, כל פרט מידע קטן אודותיך אני מסניפה, כמו שואב אבק, וכותבת לי בצד. אתה אוהב לעבוד עם טכנו באוזניות, לכתוב הערות על פתקים קטנים בכתב לא ברור, לשחק עם מספריים כי אתה חייב להתעסק עם משהו בידיים. אתה מקפיץ את הרגל כשאתה מתוח או נרגש, ותופס את הראש כשאתה מתוסכל. אתה נהנה לעקוץ את העובד הזוטר התורן שאיתרע מזלו להתפס בטפריך. יש בתוכך סדיזם מתפרץ וכריזמה שקטה, כמו D9 שלא מהסס לדרוס אנשים שעומדים בדרכו. אני מעריצה אותך, ונראה לי גם שכולם יודעים ורואים עליי. אם היה אפשר הייתי פורסת בפניך שטיח אדום כל בוקר, מנשקת נעליך, עושה לך מסאז׳ בזמן שאתה נוזף באנשים בשיחות זום. אני מלקטת פירורי תשומת לב, ובודקת חומרים קומיים עליך. אם קיבלתי צחוק רפה וחצי חיוך - זהו, יומי השתפר פלאים ואפשר ללכת הביתה. הכי אני חוששת כשאתה רוצה לשוחח איתי לבד באיזה חדר, חוששת שתריח אותי, שאפלוט פריט מידע קריפי אודותיך, שאפתח את המחברת בטעות על הדף בו קשקשתי את שמך 5,000 פעם. אני גם בדרך כלל לא ממש שומעת מה אתה אומר לי ומה המשימה הבאה לביצוע, אני עסוקה בלהשאיר בכח את העיניים שלי איפה שמכובד שהיו. אתה חיה נדירה ואני זואולוגית שחוקרת אותך, הכל נכנס לרישומים. מכריחה את עצמי לא לבהות בך ברצף יותר מכמה שניות. לפעמים כשאני באמת צריכה לעבוד אני בורחת מהמרחב המשרדי שאנחנו חולקים לאיזה חדר, שמה מזגן על הכי קר ומנסה לצנן שניה את האש הזו שבוערת בין חלציי.
האם זה פתטי?