לא פעיל

הוא נתן לי חיבוק ויכולתי להסניף את הבושם שלו. כמעט נשארתי יותר מהשניות המקובלות בחיבוק, כמעט שאפתי יותר מדי אוויר כאילו מסניפה אותו בקטע קריפי. התנתקתי מהר והושטתי לו את הקורטדו שלו.

״באת להפרד ממני?״ שאל בעצב של אדם שציפה לשיחה הזו תקופה ארוכה.

״כן, אני כבר לא מוצאת את עצמי בחברה הזו ורוצה להתקדם לדברים אחרים. לגדל את הילד, להגשים את חלום הדוקטורט…

רציתי להודות לך שהראית לי מנהיגות אמיתית מהי״ 

זו פעם שנייה שאני מתפטרת. זו גם פעם שנייה שיש לי קראש רציני על המנהל. אני מבינה שזה לא האדם עצמו, זה פשוט דמות סמכותית. מטפל דינמי היה מעיר משהו על חוסר בדמות אב אבל כן הייתה לי.

לא האמנתי שזה יהיה החלק הקשה בהתפטרות - לשחרר את הקשר הזה שנוצר. לילות של עבודה יחד, צחוקים, משברים, מה לא עברנו.

כל החלומות

כל הפנטזיות

כל הבלוגים שנכתבו אודותיו

הכל אותיות פורחות באוויר

מה שיכל להיות ולעולם לא יהיה

אני מתאבלת על החלום ושברו

אם כל תא בגוף שלי הוחלף בשנים האחרונות האם אני עדיין אני?

אני אוהבת להסתובב ברחבי העיר הגדולה מפיצה ריח מסובב ראשים. בין אם דחפתי לעצמי אצבעות לפני העבודה, או אם זר מסוקס, מאפיר, שנון ותפוס דחף לי אצבעות בפארק ואז ניגב אותן על פניי, ובין אם התאפקתי והייתי ילדה טובה אבל מחשבות זימה התגנבו לראשי ותחתוני נספגו עד כדי אי נוחות, אני נהנית מתגובת הסובבים אותי לרמזים לייחום שלי. זה קורה לי כשאני רואה גבר חתיך מנגן על בס, או חטיאר עולה על האופנוע שלו, או אישה שכותבת קוד בריכוז עילאי, או כשהשמיים כחולים בחוץ, כחול עמוק כזה. הרוב סביבי לא מודעים למקור הריח אבל בבירור הוא עושה להם משהו. נהג המונית, המוכר בקיוסק, השומר בבניין, הבוס שלי. לעיתים רחוקות אני מזהה צייד מנוסה, נחיריו מתרחבים ועיניו נוצצות כשקולט מה הארומה שאני מפיצה. החלק הקדמוני של מוחו מתעורר והזין שלו עומד, נלחץ אל מכנס ג'ינס צמוד מדי. אני מסמיקה ומובכת ומסדרת את השיער כהתעסקות מסיחת דעת אבל גם מחזיקה קשר עין מספיק ארוך כדי שיבין שראיתי שהוא הריח. ועכשיו שנינו יודעים, ולא יקרה כלום לעולם, כי לגשת למישהי ולהתחיל איתה עם "וואו איזה ריח מדהים נודף לך מהכוס" יגרום לך לקבל סטירה, ולא אחת מהסוג הטוב, אז נותר לנו לפנטז הדדית במבטים, ללקק שפתיים, לחייך (אני במבוכה, אתה ברעב ושעשוע) ולאונן על זה בלילה בחושך לבד. אני אנסה לשטוף ידיים ולהחליף מצעים ולהדליק קטורת, אבל הריח עדיין שם. הוא בא מתוכי, מהמקומות הכי אפלים בנשמתי, והוא מושך את חלאת המין האנושי, בדיוק כמו שאני אוהבת. 

תחנך, תלמד, תרחיב את אופקיי. אני ילדה שלא יודעת כלום עדיין, לוח חלק, טאבולה ראסה, תעצב אותי לפי רצונך. תחרוט על לוח לבי את ראשי תיבותיך, תשאיר בי סימנים, ולא דצך עדש באחב, תעשה בי שפטים. תשרטט לי צלקות, תקשור אותי ותסובב אותי עד שאאבד הכרה. תמשש, תמעך, תמחץ, תמשוך, תנשוך, תנסוך בטחון.
אהיה לך איזה חפץ שתחפוץ.
אהיה איזו דמות שתעלה בדמיונך האפל, איזה חלום שתתאווה לו. אלבש מה שתגיד, אציית מיד, ביראה ובכבוד אמלא אחר מוצא פיך.
עם חבלים, שוט, מרית מטבח. עם היד שלך בלבד. בחצר, במרפסת, בקולנוע הנטוש. במיטה שלך. אני אוהבת במות ואני אוהבת פרטיות. מהשיער, מהפטמות או מהזרת של הרגל, תוביל אותי בדרך שאתה רוצה שאלך בה.
תביך אותי, תשפיל נפשי לעפר, תוריד אותי למקום אליו אני שייכת, למעמקי השאול. תשאל את השאלות הקשות ואל תבהל מהתשובות. תחטט בפצעיי, תגחך מעליבותי, תיקח את השליטה לידיך החסונות.
תחקור את גופי, תמולל את נשמתי.
אכיל את העלטה שלך, את מלוא כובד המשקל שאתה נושא, לזמן קצר אספוג עבורך מעט מן הכאב שלך. אכיל את הצד הפראי, החייתי, השטני שלך, המתועב והמטונף. זה שלא מקבל הרבה מקום בחייך. אקבל בברכה כל זוועה שתציע לי.
כי אני שלך, לרשותך ולשירותך.
אבל רק לעכשיו.
מחר אהיה של אחר, ומחרתיים של אחרת. אני זונה קיבוצית, שייכת לכולם אבל לאף אחד אין בעלות עלי. כלבה משוטטת. חובבת קולרים חד פעמיים. טובי המאלפים ניסו אך קשה לביית אותי. אל תראה זאת כאתגר, אל תתגרה מהמילים המתוקות, מדובר באזהרה.

מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר
מִתְרַפֶּ֖קֶת עַל־דּוֹדָ֑הּ
תַּ֤חַת הַתַּפּ֙וּחַ֙ עֽוֹרַרְתִּ֔יךָ
שָׁ֚מָּה חִבְּלַ֣תְךָ אִמֶּ֔ךָ
שָׁ֖מָּה חִבְּלָ֥ה יְלָדַֽתְךָ:

"אפשר שתקשור אותי מעץ? ואני אתנדנד כמו פרפר בתוך גולם, וארגיש את הרוח ועיניים של בליינים אחרים במסיבה?"

"כן קטנה"

"ואפשר גם בדרך לעצור בבית נטוש ושתקשור אותי לקורה שיכולה להתפרק ואני אלחץ ואפחד?"

"ממהממ. אני קורא פה מיילים, טוב חמודה?"

"ואפשר גם שבדרך חזרה תכניס אותי קשורה לבגאז'?"

"יאפ. לא להפריע לאבא עכשיו בבקשה"

"ואפשר שבעצירה לתדלוק תקשור אותי למשאבת הדלק ככה שעוד נהגים יאלצו להשתמש בי?"

"מה שתרצי מאמי"

"ואפשר גם שתקשור אותי לאגזוז של הרכב ותסע מהר?"

"בטח. רגע, מה?! מה יש לך? את לא רואה שאני עובד? את רוצה צומי? תביאי את הפה המעצבן הזה שלך, אני צריך להתרכז. בואי תמצצי לי ותקבלי צומי מהזין של אבא. כמה רעש את עושה. הנה, יופי, כשהפה שלך מלא את שותקת יפה. את יפה כשאת שותקת, וכשאת צייתנית, וכשאת לא מבלבלת לי בשכל על לאן אני אקשור אותך. אני אקשור אותך איפה שבא לי, מתי שבא לי, לאן שבא לי, לאיזו מטרה שארצה, ואין לך סיי בעניין. הו, את יפה כשאת בוכה. יופי קטנה. כלבה טובה."

כח העל שלי לאחרונה בלתי ניתן לריסון. אני מתהלכת על פני כדור הארץ ומנסה להעמיד פנים שאני אחת האדם, בחורה פשוטה ורגילה, אבל יש בני אנוש שקשה לשטות בהם, וההצגה קשה לי. זה לא בא לי טבעי. אני מיוחמת ומריחים את זה עלי מקילומטרים רבים.
אף פעם לא הבנתי למה קוראים לזה לקבל זין. אני רואה זין, אני בוחרת את הזין שאני רוצה ואני לוקחת זין, לא מקבלת. הטרף התורן לא נותן לי מתנה מטוב ליבו אותה אני מקבלת, אני צדה אותו ומפילה אותו במלכודת דבש. הוא מקבל ממני את השליטה, אוטונומיה עלי, אבל לכל אורך הדרך ברור לי מי באמת שולט בסיטואציה.
בעודי קשורה, עם כיסוי עיניים וגאג, רוב חושיי מנוטרלים, אני מגחכת וקצת ריר נוזל לי במורד הסנטר. טאח! אני חוטפת סטירה מצלצלת לפנים ואני לא מפסיקה. מה כל כך מצחיק אתה שואל? אילו הייתי יכולה לענות הייתי אומרת שזה משעשע שאני תלויה באוויר מעליך אבל עדיין שולטת מלמטה.
תקרא לי שפחת המין שלך, תמשוך לי בשיער, תסטור לי, תסמן אותי, תצלק אותי, תחנוק אותי, תשפיל אותי, תקלר אותי, תעשה לי את כל הדברים שאני אוהבת, תן לי קצת מהאופל בנשמתך ובתמורה אתן לך להשחית את הטוהר שהוא אני, לבזות את האלוהות שבי, או שאתן לך לגמור לי על הפנים, מה שתעדיף.
אני מוכרת את אשליית השליטה, כמו קוסמת, אני משכנעת את הצופה כי הוא רואה הכל ואין לי מה להסתיר, כאשר בפועל יש לי מידור פנימי בחדרי הלב ויש פינות מוחבאות עם מראות ותחתיות כפולות כך שלא יראה לעולם. אפילו אני לא יודעת מה מסתתר שם.
תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם