החיים החדשים שלי

בגיל חמש וחצי בערך עברנו דירה.
עד סוף שנת הלימודים עוד היו מסיעים אותי יום יום לגן ליד הבית הישן.
כשהתחיל החופש הגדול, התחלתי להכיר את הילדים בשכונה החדשה.
היה ילד אחד שהתחברתי אליו יותר. הוא הבין בעיניי את העולם, ידע להסביר לי על כל דבר,
ולמלא אותי ב"סיפורי גבורה" על חייו המרתקים. לא שאלתי אותו, אבל הנחתי שהוא אולי בן 7 או 8. ממש גדול.
רק כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, כשדיברנו על בית הספר החדש, הבנתי שבעצם שנינו עומדים להתחיל את כתה א'..

ככה זה היה אצלי תמיד. כולם נראו לי יותר מבוגרים ומנוסים ממני גם כשבעצם הם היו ממש כמוני.
וגם כשידעתי את גילם, תמיד היתה לי הרגשה שהם יודעים יותר, אחראים יותר, מבינים יותר

אני זוכר את הפעם הראשונה, כשהייתי לקראת שחרור מהצבא, שהבנתי מהערת אגב של מישהו מהצעירים שהם בעצם מסתכלים עלי באותו אופן.
המחשבה שאני משמש דוגמא למישהו זיעזעה אותי. לא ממש אהבתי לעזוב את המשבצת של הילד הקטן.

התכונה הזאת באיזה שהוא מקום ממשיכה לרדוף אותי גם בחיי הבוגרים.
ברירת המחדל שלי היא תמיד לתת למישהו אחר להחליט, להניח שאחרים יודעים יותר טוב.
רק כשהמציאות מכריחה אותי אני מבין שאני זה שאחראי. בעיקר בתפקידי כאבא.

פתאום בתקופה האחרונה, בעיקר עם הפרידה (המילה גירושים לא עושה לי טוב) אני מגלה לא רק את הכורח אלא גם את הרצון להחליט,, לקחת אחריות, להוביל.
בינתיים רק את עצמי, אבל גם זה יותר מכלום, ועוד היד נטויה.
בקיצור, נזכרתי לגדול ולמדתי שאני דווקא לא רע גם בזה.
מעניין