החיים החדשים שלי

סתם ככה בלי תכנון
מצאתי את עצמי נוסע אליו, אל הזיכרון הראשון שלי.
זיכרון ממש - לא שברי תמונות או מילים.
וכמה שהעיר השתנתה (האמת שלא יותר מדי)
ואפילו צמח לו בית חדש ממש צמוד (אני לא זוכר מה היה שם קודם)
הנקודה עצמה - הפתח של המקלט, מתחת למדרגות
נראה ממש זהה לזיכרון, שבו אנשים שהחליטו לנקות ולהכשיר את המקלט שמא נצטרך להיכנס אליו.
לא היינו צריכים.
אפילו החול של החצר הלא מטופחת נראה כאילו נשאר ככה מאז, ללא שינוי.
ואני חושב שבהרבה מובנים אני היום יותר תמים מהילד בן הארבע שמגלה את העולם.
וגם יותר שמח.
מוזר.



היא סיימה לספר על כל הצרות שלה ונאנחה.
גם אני נאנחתי.
"גם לך יש צרות?" היא שואלת
"לא, סתם עייף" אני עונה ונשען אחורנית בחיוך.