לפני כחצי שנה. יום רביעי, 26 בנובמבר 2025 בשעה 17:45
הסתומה זה סיפור בפני עצמו.
הסתומה, חוץ מזה שהיא סתומה, היא גם מאד מאד מזוכיסטית. מאד. יותר מזה.
הסתומה צריכה את זה ישר לווריד. הכי חזק הכי מרוכז, וישר לווריד.
הסתומה מגיעה לקבל את המנה שלה, אנחנו מאד כנים ופתוחים אחד עם השני,
היא יודעת בדיוק מה אני עושה בה, ולמה אני עושה בה את זה, ומה אני מקבל מזה, ואיך היא אמורה להיות בסביבתי.
הכל מאד גלוי פתוח וכנה. היא מגיבה נפלא לסדיזם שלי, היא כל כך מגיבה לסדיזם שלי,
אין סוף כאב וייסורים היא נותנת לי, בתמורה לסדיזם שאני מזריק לווריד שלה.
היא מושיטה את היד שלה לחשוף וריד, שאני אכניס לה את המנה הכי מזוקקת של סדיזם שאני מסוגל לייצר.
ישר לווריד. וכשאני אסיים להרעיל לה את הדם בסדיזם שלי, היא תזרוק איזה משפט, רק בשביל לוודא שאני מכין כבר את המנה הבאה,
שאני רוצה להזריק בה את המנה הבאה, שאני לא חלילה משאיר אותה דקה אחת בלי רעל סדיסטי בדם שלה,
וכשכמות הרעל בדם שלה יעלה לרמות בלתי אפשריות. היא תכנס להיסטריה ותעלם לשבוע, או חודש, או שנה.
ואז היא תחזור בצרחות ובהשתוללות, ותוך כדי ההשתוללות שלה היא תושיט לי את היד, מראה לי את הווריד, ומחכה
שאזריק לה סדיזם מרוכז, הכי מרוכז, לווריד. וככה ייקח שבוע חודש או כמה, עד שהיא תקבל הרעלת סדיזם ותברח שוב. וחוזר חלילה.
סתומה.
אז לסתומה יש יום הולדת. היא אגב, הסתומה הכי אינטליגנטית שיצא לי להכיר, היא אינטליגנטית ומוכשרת בכל קנה מידה,
ולא רק בין הסתומות. ולא רק אינטליגנטית להפליא. גם מוכשרת. במה שהיא נוגעת. בכל מה שהיא נוגעת.
אבל... סתומה לגמרי. עזבו רגע איך זה מתקיים במקביל, תאמינו לי. זה מתקיים במקביל. זה מופע בפני עצמו,
אולי פעם אספר עליו.
אז, בפעם השלישית,
לסתומה יש יום הולדת, הפעם חרגתי ממנהגי, וחוץ מלשאול אותה מה היא רוצה לתת לי ליום הולדת,
כי בכל זאת, יש לה יום הולדת, שאלתי אותה גם מה היא רוצה ממני ליום הולדת.
והסתומה, בהיותה מזוכיסטית מאד, וסתומה, ביקשה סיפור. כן. סיפור.
אז סיפרתי לה את הסיפור. על הביקור ההוא. אז. בפינלנד הקרה והרחוקה.
היא אוהבת שאני מספר לה סיפורים על ארצות קרות ורחוקות.
אז ספרתי לה, והיא כהרגלה, לאחר מנה גדושה ומזוקקת במיוחד של סדיזם וחומרים להזדהות איתם, ברחה.
שווין. סתומה.
א.
הם היו קבוצה של חברים, והוויכוח הישן ביניהם היה,
כמה אפשר או אי אפשר לאלף כלבה אנושית.
עד איפה ועד כמה.
לרוב היו להם הסכמות.
אבל זה תמיד נתקע בנושא אחד.
חוש הריח.
בכלבות על ארבע זה חוש מאד מפותח.
בכלבות אנושיות זה חוש פחות מפותח,
והוויכוח היה אם בהינתן כל שאר התנאים לכלבה האנושית להתפתח ככלבה אמיתית,
האם גם חוש הריח שלה יתפתח כמו של כלבה אמיתית, או שהוא יישאר כמו של כלבה אנושית.
זו הייתה שאלה, איך בוחנים את חוש הריח, אובייקטיבית איך בוחנים אותו, כמו כלבה איך בוחנים אותו.
ככה שלא תהיה יכולת למידה. רק חוש ריח.
הם באמת היו חברים טובים והם אהבו את ההסכמות ביניהם בכמעט הכל.
חוץ מהנושא הזה, שעורר ויכוחים אין סופיים ובטורים גבוהים.
פעם, באמצע הוויכוח המיליון,
אחד מהם אמר. יש לי רעיון. יש לי כלבה שאני עומד לשחרר, נמאס לי ממנה. אני רוצה להחליף אותה.
אולי נעשה ניסוי?
ניקח אותה, כולנו ביחד, נאלף אותה, ונראה אם היא מתפתחת גם מבחינת חוש הריח ככלבה, או שזה נשאר אנושי בה.
אחת ולתמיד, נכריע בסוגיה.
והם עשו את זה.
הם קשרו אותה במרתף של הבית. והם נתנו לה להריח.
הם נתנו לה להריח את התחת שלהם, את החור תחת שלהם,
אחד אחרי השני, לאט, בסבלנות, נתנו לה זמן, להפנים את הריח של כל אחד מהם.
ככה כלבות מזהות, הן מריחות בתחת, אז זה יהיה המבחן שלה, אם היא תדע להבדיל ביניהם לפי הריח של התחת שלהם. הם בנו תוכנית לזה. ממש תוכנית שלמה, עם זמן למידה.
אבל קודם כל,
נתנו לה לאט לאט ובסבלנות להריח את התחת שלהם. בנפרד. עם הפסקה בין אחד לשני, שלא יתערבבו לה הריחות. פעם בחצי שעה אחד מהם ירד למרתף שבו היא חיכתה על 4. הוריד את המכנס, קרב את התחת שלו לפנים שלה, ונתן לה דקה שתיים או שלוש להריח. והלך. לאחר חצי שעה אחד אחר ירד. ואותו דבר. היא ידעה מה מצופה ממנה, ולא עשתה בעיות, אחרי הכל, היא כבר היתה כלבה. כל זה לא באמת היה חדש לה. הסבב הזה נמשך כמה ימים, ככה כל חצי שעה, להריח דקה שתיים או שלוש, ולאחר חצי שעה נוספת אחד אחר.
ב.
אחרי זה התחיל המבחן והאילוף של החוש ריח שלה. וכמו כל אילוף, הולכים מהקל לכבד.
קשרו לה רק את העיניים, שלא תוכל לראות. אבל היא יכלה לשמוע, זו לא הייתה חוכמה גדולה,
הצעדים שלהם היו שונים אחד משל השני, הנשימה שלהם הייתה שונה, המכנסיים שלהם היו שונות, תנועות גוף שאפשר לשמוע, הכל היה שונה. והיא לרוב הצליחה לזהות למרות שלא ראתה. הם לא חקרו אותה איך היא ידעה, אבל כן נתנו לה אוכל ושתיה לסירוגין, ומחמאות והתלהבו ממנה בכל זיהוי נכון,
והצלפות בכל זיהוי לא נכון.
היא הצליחה, מהר מאד היא הצליחה, אחוז ההצלחה שלה היה משהו כמו 80 אחוז, אולי אפילו יותר, לא מספיק, רחוק ממה שהם שאפו אליו, אבל מספיק בשביל לדעת שיש עם מה לעבוד.
הם בנו לה פאנל של חצנים, קורת עץ רחבה שעליה 5 לחצנים בולטים כשכל לחצן מדליק נורה מעל הלחצן,
ומתחת ללחצן האות של השם הראשונה של כל אחד מהם חרוט עמוק בפאנל, לחצן לכל אחד מהם.
הם קשרו אותה, הידיים שלה היו קשורות, צמודות אחת לשניה ולמטה, קרוב ללחצנים.
הם כיסו לה את העיניים.
והם כיסו לה את האוזניים.
והם סתמו לה את הפה.
נשאר לה רק להריח.
לא לראות. לא לשמוע. לא לגעת . לא לטעום, רק להריח.
והם ירדו. כל חצי שעה אחד מהם ירד.
ודחף את התחת שלו לפנים שלה.
ונתן לה להריח, חצי דקה או דקה בלבד.
ואז זז ממנה.
והיא היתה צריכה ללחוץ על לחצן, כשהוא זז.
אם היא הריחה נכון, הוא ליטף אותה על הראש, ונתן לה מחמאות שהיא לא יכלה לשמוע.
אם היא הריחה לא נכון, ולחצה על הלחצן הלא נכון, היא חטפה הצלפות. בסוף היום הם נתנו לה לאכול, ולהתרוקן. וקשרו אותה לשנת לילה.
היא חטפה הרבה מכות, ומעט ליטופים על הראש. כשהיא טעתה, וזה קרה הרבה, אחרי המכות הוא היה נותן לה להריח שוב את התחת שלו,
ואז לוקח את היד שלה ולוחץ איתה על השם הנכון בפאנל. והם היו במתח. הם היו במתח אם חוש הריח שלה יתפתח או שלא.
דבר אחד שהם כבר שמו לב אליו, ושיעשע אותם מאד ונפח בהם תקווה,
זה,
שהיא התחילה להריח בקול רם, ממש לעשות קולות של הרחה, הם שמו לב לזה שהיא לא מודעת
לקולות שהיא עושה כשהיא מריחה.
ג.
והניסוי הזה נמשך, הם כולם היו במתח.
אפילו הכלבות שלהם היו במתח, אבל לא מאותן הסיבות. בימים הראשונים היה נראה שהתוצאות אקראיות לחלוטין. שהיא מנחשת. סטטיסטית זה מה שיצא. שהיא מנחשת. אחרי 3-4 ימים הם רצו להפסיק את הניסוי, מאוכזבים, כבר דיי היתה הסכמה שאי אפשר ללמד כלבה אנושית להריח,
הם המשיכו את הניסוי רק כי אף אחד לא רצה להודות בתבוסה שלו, אף אחד לא רצה להיות זה שאומר חאלס מספיק, לא עובד. אבל אז, אז הסטטיסטיקה השתנתה קצת. ממש בקטנה. אבל הם שמו לב לזה. שינוי קטן בסטיסטיקה, אחרי ימים שהכל נראה אקראי לגמרי. פתאם זה קיבל צורה, יותר הצלחות. ודווקא עם חלק מהם, ולא עם אחרים, זה לא אקראי יותר.
הם התלהבו, הם ממש התלהבו. הם הבינו שהם עלו כאן על משהו גדול. אולי אפילו סטרט אפ. והם התחילו ללטף אותה ממש כשהיא הצליחה, ולהגיד לה מלא מילים חמות וטובות ומתלהבות ממנה,
למרות שלא יכלה לשמוע אותם, בכל זאת, הם ראו את הדמעות שלה כשהיא הצליחה והם ליטפו אותה ודיברו איתה. והניסוי המשיך, ועקומת ההצלחה עלתה. הם סיפרו לה בלילה, כששחררו אותה והאכילו אותה. הם סיפרו לה שהיא מצליחה, שהיא ממש מצליחה. היא התפרקה, ממש אבל, בכי חסר שליטה, והם ליטפו אותה וניחמו אותה ואמרו לה שהיא הולכת להיות הכלבה הטובה בעולם, שהיא הולכת להיות הכלבה האנושית הראשונה שיודעת לזהות את הבעלים שלה על פי הריח בתחת שלו, שהיא צריכה להיות גאה כמה מיוחדת שהיא. והיא בכתה ובכתה ובכתה,
והם היו שמחים ומאושרים ומתלהבים.
הניסוי הצליח.
אחוזי ההצלחה שלה עלו ועלו.
זה כבר היה מובהק לגמרי.
והיא היתה צריכה פחות ופחות זמן להסניף כל אחד מהם, שניות בודדות בלבד, לפעמים שניה או שתיים או שלוש, והיא לחצה על הכפתור הנכון, וקיבלה ליטופים על הראש, וקצת בכתה מתחת לכיסוי עיניים שלה.
היא זיהתה כל אחד ואחד מהם רק על פי הריח של החור תחת שלו.
זה היה להם מדהים.
הם הבינו שזה דבר גדול. אבל הם עוד לא הבינו לאן למנף את זה, מה אפשר לעשות עם זה, לאן לקחת את זה הלאה.
ד.
היא ידעה שהבעלים שלה הולך לזרוק אותה, זה היה מדובר,
הוא לא הסתיר ממנה, זה שעשו עליה את הניסוי היה תפנית בעלילה,
היא ידעה שהיא על זמן שאול, ושזה עניין של כמה ימים עד שהוא מתפטר ממנה, מעיף אותה, מגרש אותה.
משאיר אותה באיזו צומת רחוקה ונידחת ואומר לה לחפש לה בעלים אחרים.
עברו שבועיים לערך מאז, והייתה בה תקווה.
שאולי זה ישתנה.
גם הוא הרגיש שיש ערך חדש ליבשושה הזו שמשעממת אותו כבר תקופה ארוכה.
והוא חשב מה עושים עם זה.
והוא מצא, מה עושים עם זה, לעכשיו לכל הפחות,
בינתיים לכל הפחות, היה לו רעיון,
הוא ידע שזה יהיה משעשע מאד, קצת פריק שואו כזה,
הוא גם ידע שזה בנתיים, ומה שמשעשע בפעם הראשונה,
משעמם בפעם המאה, אבל בכל מקרה הוא התכוון לזרוק אותה,
אז היא תשעשע אותם עוד שבוע או חודש, עד שימאס להם,
גם טוב, גם שווה.
הוא סיפר לכולם על הרעיון שלו, כולם התלהבו, זה היה רעיון טוב.
גם שאר הכלבות שמעו, הן פחות התלהבו,
היא הולכת להיות הצעצוע החדש, המשחק החדש, הולכים להתלהב ממנה,
וזה על חשבונן, הן לא התלהבו.
אבל זה מה שזה. זה מה שיש.
בלילה האחרון הם שוב ליטפו אותה, ושיבחו אותה ואמרו לה מלא מילים טובות וכמה היא מוצלחת
ושהיא ממש יכולה להתחרות עכשיו בכלבה אמיתית, שהיא מריחה חורי תחת ומזהה חורי תחת לא פחות טוב מכלבה אמיתית.
והיא בכתה עוד. ולא ידעה לאן זה הולך.
והם אמרו לה,
שמחר זה היום האחרון שלה.
ומחר בלילה הם מעלים אותה חזרה למעלה, להיות חזרה עם כולם,
ושהם כל כך גאים בה על ההצלחה שלה, ועל הכלבתיות שלה. ועל החוש ריח הנפלא שלה.
והיא רק בכתה ובכתה ובכתה.
אבל לפני זה.
לפני שהיא עולה חזרה למעלה, לפני שהיא חוזרת.
יש עוד דבר אחד שהיא צריכה ללמוד.
לזהות את הכלבות האחרות לפי הריח של החור תחת שלהן.
וזה יקרה מחר. ואם היא תצליח כמו שהיא הצליחה לזהות אותם, היא יכולה לעלות חזרה למעלה.
הכלבות היה קצת יותר קשה ויותר מאתגר.
כי הם אנסו אותן בתחת כל הזמן. אז הרבה פעמים נשאר זרע בחורי תחת שלהן,
ולזרע היה ריח אחר.
הם חשבו אולי לאפשר לה לזהות את הכלבות לפי הריח של הזרע בתחת שלהן,
אבל הבינו שתהליך הלמידה כאן יצריך מהם יותר ממה שהם מוכנים להשקיע בה,
אז הם ירדו מזה.
מחר. מחר היא צריכה לזהות את הכלבות. כל ארבעת הכלבות האחרות.
היא הכירה אותן טוב, גם את החורי תחת שלהן היא הכירה טוב.
אבל אף פעם לא ממש שמה לב לריח שלהן, אף פעם לא ממש הסניפה אותן.
עכשיו היא תצטרח לזהות אותן רק על פי הריח של החור תחת שלהן.
וזה מוזר, כי בהתחלה היא חשבה לו רק היו מרשים לי לטעום, הייתי מזהה בלי בעיה בכלל.
ועכשיו, המחשבה הזו לא עברה לה בראש בכלל.
היא הצליחה. זה לא היה לה קשה. היא זיהתה אותן רק על פי הסנפה של התחת שלהן.
מחר היום הגדול. מחר היא חוזרת למעלה לבית.
ה.
הם העלו אותה חזרה בערב מוקדם. לא חיכו ללילה. כולם היו מאד מחויכים, משועשעים.
היא הרגישה בזה, היא לא היתה טיפשה. כלבה כן, אבל לא טיפשה.
היא רק לא הבינה למה.
בהתחלה לקחו אותה למטבח, האכילו אותה והשקו אותה. היא בכתה קצת. היא חשבה שזה בכי של הקלה, אבל היא לא חשה הקלה. אחרי שהיא אכלה ושתתה ונחה קצת, הם לקחו אותה לסלון.
בסלון כולם ישבו על הספות, כולל הכלבות.
ובאמצע הסלון היו מסודרים 9 תחתונים. 5 גבריים. 4 נשיים. כולם מלוכלכים ומסריחים.
וכולם סביבה היו מאושרים ושמחים ומשועשעים, היה שם גם קצת אלכוהול, לא נכחיש.
ואמרו לה. אמרו לה, תסדרי את התחתונים, תביאי לכל אחד את התחתון המלוכלך והמסריח שלו, רק על פי הריח. היא בכתה, היא לא הפסיקה לבכות, והלכה על 4, פעם אחר פעם, כל פעם עם תחתון אחר בפה, מניחה אותו בעדינות לרגלי הבעלים שלו. עד שיפזרה כך את כל תשעת התחתונים, לקולות ההתלהבות שלהם והשעשוע שלהם והצחוק שלהם, והדמעות שלה. אחרי שסידרה את התחתונים כל זוג לרגלי בעליו, הכלבות זרקו בתפזורת עוד זוגות תחתונים, והתחיל סבב חדש, ולאחר מכן עוד סבב, והם כולם היו כל כך משועשעים מהשעשוע החדש.
ואף פעם לא נמאס להם מהמשחק הזה.
פעם אחרונה שהייתי בקשר איתם, היא עדיין הייתה שם, מסתובבת על ארבע בין כולם בסלון, ומניחה תחתון אחר תחתון, אצל הבעלים שלו, רק בשביל לקבל ליטוף על הראש, או מילה טובה. או חיוך, או מבט מרחם, לכל הפחות.
הסתומה?
הסתומה קיימת באמת, וברחה באמת.
היא כנראה תאונן על הסיפור הזה בעשור הקרוב.
גם פינלנד קיימת באמת. בדקתי.
הסיפור? לצערי הרב הסיפור הוא פרי דימיוני הקודח.( אבל אולי פעם... עם הכלבה המתאימה... NEVER SAY NEVER )
ורק פרי דימיוני הקודח, אין AI שיכול לחשוב ולספר כזה דבר.
מזל טוב. סתומה.
