קישקע'ס

אני לא ממש זוכר כמה זמן עבר, אם זה חודש חודשיים או שלושה.
אבל זה קרה שוב.
ה'זה' מופיע בקישור.

בקיצור,
אני שוב קורא לה ושומע 'רגע', מחכה רגע, קורא לה שוב, ושוב שומע 'רגע'
היא שוב בשרותים, כשאני קורא לה.

אז יכלתי פשוט לחזור על מה שהיה פעם שעברה כשקראתי לה והיא בילתה בשרותים, ולהעלות את הווליום של התגובה שלי.
לא חסר לי איך ואיפה ובמה להקצין את התגובה. זה קל.

רק שאינשטיין אמר שלחזור על אותה פעולה ולצפות לתוצאה שונה זה טמטום.
ואני ממש משתדל לא להיות מטומטם ולפעמים אפילו מצליח.
אז לא.
התעלמתי מזה באותו הזמן. היא הבינה מה קרה, וחיכתה לתגובה שלי, היתה זהירה מאד,
ופחדה להעלות את זה בעצמה כאשר אני לא מעלה את זה, אבל ככל שהימים עברו ואני לא העלתי את זה,
היא הדחיקה מה שהיה עד שנשכח ממנה.

אבל אני כמובן לא שכחתי מזה. ההפך.

בביקור הבא שלי במקסטוק קניתי דלי ענק של פופקורן. ענק.
50-60 סמ גובה, ומשהו כזה בקוטר. צהוב לבן כזה. עם ציור של פופקורן.
השארתי אותו בתא המטען של הרכב.

כמה ימים לאחר מכן, באחד הערבים, היא יצאה לשעה קלה, אני כבר לא זוכר לאן,
אבל זה היה הזמן הנכון.
הבאתי את הדלי הענק של הפופקורן, הוא באמת היה ענק.
שמתי אותו בפינת הסלון. לא יותר מידי בפינה, קצת בפינה. פינת הסלון במובן של לא באמצע הסלון.
הדלי הזה כל כך צהוב שרואים אותו מקילומטרים.
לידו שמתי גליל נייר טואלט חדש.
וזהו.

כמה זמן לאחר מכן היא חוזרת הביתה. אני בסלון, עם המחשב הנייד.
היא עליזה צחקנית קלילה תקשורתית עם נטיה לקשקשנית, הכל טוב איתה ( ואני אוהב שהיא ככה, שלא יובן אחרת חלילה ).

כמה שניות כאלו, של המצב רוח הטוב הזה שלה, ואז בא " היי מה זה? מה זה עושה פה?"
אני מסתכל עליה, נשאר רציני ולא עונה לה. היא קולטת את הרצינות שלי, מבינה שמשהו קורה,
אבל עוד לא מבינה מה.
אנחנו מסתכלים רגע אחד על השני, אני מחכה שיפול האסימון, עוברות כמה שניות, והאסימון נופל.

היא מלבינה, מחווירה, משתתקת במובן הדוממת כמו אילמת. עוד שניה או שתיים, והיא בורחת למטבח.
אני מרגיש אותה, היא לא הולכת לעשות לעצמה תה. היא בורחת בשביל לעכל מה שקורה לא מול העיניים שלי,
ובשביל לגבש דרכי התמודדות עם מה שקורה.

אני חייב להגיד כאן משהו. זה שהיא שקופה כל כך זה אחד הדברים שהכי מדליקים אותי.
זה יותר ממיני, זה גם מיני אבל יותר ממיני. הכל נוגע בה הכל חודר אותה, ואז הכל יוצא ממנה חזרה.
הכל רואים עליה. עבורי זו מתנה שלא מפסיקה לתת. עבורי זה תענוג. פשוט תענוג. אני כל כך אוהב את זה.

עוברת חצי דקה. או דקה. היא חוזרת מהמטבח, עכשיו היא חדורת מטרה, ההליכה והשפת גוף שלה,
ברור לי שיש לה מהלך, שוב, זה הכל מהנה ומשעשע אותי.
אבל היא לא רק חדורת מטרה, היא גם מאויימת, ומובכת, המנח של הראש שלה והקול שלה מסגירים מיד
שהיא מאויימת ובמבוכה גדולה, או אולי מודאגת? או מוטרדת? או גם וגם? מה שזה לא יהיה, זה מאד. מאד מאד.

היא באה לדבר.
אני מרים את העיניים אליה, והיא בקול קצת שבור, מתוח מודאג אך מצפה שואלת בפשטות,
'אני יכולה לשים את הדלי של הפופקורן במקום אחר'?
אני עונה לה בחוסר שימת לב באידישות ובקצרה 'לא' וחוזר למסך המחשב.

ברור שהיא לא חשבה על האופציה שזה מה שיקרה, ואין בי כלום שמזמין איזה שיח או דיון,
והיא לא במצב של להעז להיות חצופה, אז היא הולכת.

ואז היא חוזרת. והולכת שוב, וחוזרת שוב, וכל הליכה וחזרה כזו, היא מסתכלת על הדלי,
במבטים מלאי אומר, מבטים מודאגים מצד אחד, חוקרים מצד שני, ואז שוב מודאגים ומאויימים מצד שלישי,
אני מסתכל על זה בזווית של העין, ופתאם אני מבין שהיא מנהלת מערכת יחסים עם הדלי.
שזה ריקוד לא מודע שלה עם הדלי, שהיא בשיח עם הדלי ועם המשמעות של הדלי, שהיא מנסה להיות באיזה יחסי שלום איתו.

אני גם פתאם מגלה שהיא לא הולכת לשרותים.
אז אני מבקש ממנה כוס גדולה של מים, שהיא מיד רצה להביא, ואז אני מוסיף כדרך אגב,
תבאי גם לך כוס מים, חם היום, והיא מיד עונה בלחץ, ממש בלחץ, 'אני בסדר אני לא צמאה אולי אחר כך אקח לי, כרגע אני בסדר תודה'
אני מוותר לה על הכוס מים, את החבל הזה צריך למתוח טוב טוב, אבל לא לקרוע.

אחרי חצי שעה כזו, של ללכת ולחזור ולהסתובב סביב הדלי אבל לא קרוב מידי, הוא עוד עלול לתקוף אותה,
בהפתעה גמורה, בפרץ ספונטני, או אולי אפילו אימפולסיבי, היא מגיעה שוב אלי,
לא מחכה שארים את הראש אליה או שיווצר איזה שהוא קשר, ועל הברכיים פורצת בשטף של דיבור שאומר משהו כזה בערך:
'בבקשה תרשה לי להזיז את הדלי פופקורן מאיפה שהוא, בבקשה תרשה לי לשים אותו במקום אחר, בבקשה לא פה, אני מבינה הכל, מבטיחה שמבינה, זה לא יקרה יותר, בבקשה תרשה לי להזיז את הדלי פופקורן'
והמשפטים האלו חוזרים כמה פעמים ברצף מהיר. כל פעם בסדר שונה.
אני שוב מרים את העיניים זורק לה 'לא' קצר וחוזר למסך המחשב.

לקצר.
בכמה ימים שלאחר אותו הערב לא היה לה שקט ולא מנוחה, היא היתה מוטרדת מאד,
מחכה ומצפה מתי האקדח שמופיע במערכה ראשונה יגיע למערכה השלישית וגם ירה.
מתי מגיע הרגע שבו אני אומר לה להשתמש בדלי.
ברור היה לי שהיא נערכה לכך, ברור היה לי שיש לה שתי תוכניות סותרות,
הראשונה להיות שיא הכניעות והצייתנות בסיטואציה. להראות לי שלא משנה כמה קשה מביכה משפילה ומוחקת הסיטואציה,
היא תהיה כנועה לה, כמו חמאה חמה לסכין.
והתוכנית השניה היתה הפוכה לחלוטין, להלחם עד טיפת הדם האחרונה ולא להשתמש בדלי.
ברור היה לי גם שהיא בינה לבינה לא החליטה מה נכון לה לעשות ובמה תבחר.

בכמה ימים שלאחר אותו ערב פעמיים שלוש ביום היא ביקשה שוב להזיז את הדלי. ופעמיים שלוש ביום הצליחה להפיק לעצמה רק 'לא' קצר וכלום לא יותר.

ועוד,
אין לי מושג מתי היא הלכה לשרותים בימים האלו, אני לא ראיתי אותה הולכת לשרותים,
וכאמור השתנו חופשי אחד ליד השני, וזה פשוט לא קרה בימים אלו.
בטח שדברים אחרים שעושים בשרותים לא קרו.

אחרי כמה ימים, שבהם היא ממש במצוקה מהדלי והגליל נייר טואלט שלידו,
ואחרי שהיא מבקשת כמה פעמים ביום להזיז אותו מהסלון, החלטתי שהעניין נצרב בתודעה שלה,
שהדלי עשה את שלו, ושהתעללתי בה מספיק להפעם עם הדלי, ובאחת הפעמים שהיא ביקשה
במקום לענות 'לא' לקוני, שאלתי אותה בישירות איפה היא מציעה לשים את הדלי.
היא נבוכה, לא חשבה על זה כמובן, אבל התעשתה מהר והתחילה במקומות הכי נידחים בבית,
כמו מתחת לכיור או ליד המכונת כביסה, על הכל עניתי לא, עד שהיא עברה על כל האופציות.

ואז אמרתי לה שהיא יכולה לשים אותו בשרותים. אבל אין מקום לדלי הגדול הזה בשרותים היא אמרה,
אמרתי שימי אותו במקלחת מתחת לטוש שמול האסלה, אבל איך נתקלח היא שאלה,
כשנתקלח, תזיזי אותו על האסלה, כשתהיי בשרותים תזיזי אותו חזרה למתחת לטוש.
וככה במשך חודש לערך, היא נאלצה להזיז את הדלי כל פעם מחדש. וליצר יחסים חדשים עם הדלי, הפעם היחסים עם מגע.
לסיים בזה את הצריבה של הדלי פופקורן הצהוב הזה.

וזה עבד. זה לגמרי עבד. האופציה של הדלי לגמרי נצרבה עמוק בתודעה שלה.

דלי פופקורן צהוב גדול- צעד קטן לשפחה- צעד גדול לזוגיות מאושרת.

אבל כמו שאנחנו כבר יודעים, וכמו שמופיע במקורות, דלי שמופיע במערכה ראשונה- מתמלא במערכה שלישית.
המשך יבוא. אולי.

היא חוזרת הביתה נסערת מאד, והדיבור מתחיל בקצב של משאית בפול גז, של מא"ג, עוד לפני שהורידה את התיק,
לפני שהורידה מעיל, לפני שנישקה לי את הנעליים, תשמע היא יורה, היה ככה וככה בעבודה, וזה אמר ככה וההיא אמרה ככה, והוא עשה ככה והיא הגיבה ככה
והכל בקצב של מא"ג, בסערת רגשות, וברור שבלי טיפת שליטה עצמית.
אני מנסה לעצור אותה או לכל הפחות להאט אותה. לא עובד, היא יורה והיא בלופים וחוזרת שוב ושוב על אותם הדברים,
ונסערת מאד.

עכשיו, אותי לימדו ששולט טוב, איכותי כמו שאומרים, זה שולט שמקשיב לנשלטת שלו, מכיל את הנשלטת שלו, מבין את הנשלטת שלו,
תומך מעודד ומחזק את הנשלטת שלו, ומי לא רוצה להיות שולט טוב? כולם רוצים להיות שולט טוב.

אז אני מחבק אותה חזק חזק, מחזיק אותה כמה שניות טובות בתוך החיבוק הזה.
מנשק אותה, וכשהיא עוצרת, אני אומר לה, עכשיו ספרי לי לאט לאט בדיוק כל מה שקרה היום בעבודה.

ונחשו מה קורה? כמובן, המא"ג חזר לירות, בקצב אש כפול, היה ככה וככה וככה וככה והוא עשה ככה וככה אז היא אמרה ככה וככה.
אני שוב מנסה לחבק חזק, להחזיק, פשוט להחזיק. אבל לא. זה לא עובד. כלום לא מצליח לעצור את המכונת יריה הזו.
כלום לא עוזר לשטף הדיבור שלה והסערה הרגשית שלה, כמו מפלי הניאגרה בחורף גשום במיוחד.

אז אין ברירה.

אני משחרר אותה מהחיבוק, זז חצי מטר אחורה, לא מוריד את העיניים מהפה שלה שלא סותם לשניה אחת,
מוריד את הטרנינג והתחתון לברכיים, ומסתובב.

נדמה לי שזה כבר באינסטינקט שלה, נדמה לי שזו כבר התניה, ומה שמדהים זה שהיא עדיין לא סותמת וממשיכה לברבר תוך כדי
שהיא יורדת לברכיים, ומתנפלת על התחת שלי וקוברת את הלשון שלה הכי עמוק שהיא יכולה בתוכו.

עכשיו היא כבר סותמת.
לוקח עוד כמה שניות וכבר יש קולות ליקוק, קולות הנאה ונהמות.
אני מאפשר לה להתנפל ככה על האוכל, בכל זאת, צריך להיות שולט טוב, צריך לאפשר לנשלטת שלך להביע את עצמה.
ואחרי כמה דקות אני זז קצת ממנה, לוקח את התחת שלי מהפה שלה ומסתדר חזרה.

היא קמה, מתיישרת, ובאה אלי לחיבוק.
עכשיו היא שותקת. ממש לגמרי שותקת. היא בעולם שלה, עם עצמה, ובשתיקה, מנותקת ממני ומהעולם מסביב.
אני מלטף את הלחי שלה ושואל, " איך היה היום בעובדה חזירת יבלות שלי?"
והיא עונה בקול שקט ורגוע, " הכל היה רגיל היום בעבודה אדוני, בלי ארועים מיוחדים"
"נפלא ונהדר" אני עונה לה, "הכי טוב זה יום רגיל בלי ארועים מיוחדים בעבודה" אומר לה ומחייך.

והיא כבר יודעת שאני לא מתנשק עם חורי תחת. אז היא לא מנסה לנשק אותי אחרי
שהתנשקה צרפתית ארוכות ועמוקות עם החור תחת שלי.

נשלטות סוערות מידי פעם. ככה זה.

בדסמ אמיתי ובלי כפפות. בעלי הטריגרים והמתקשים עם חומרים בוטים וקשים- זה הזמן לעשות רוורס- ולא לקרוא.

אני קורא לה, ושומע בתגובה 'דקה'.
מחכה דקה או שתיים קורא לה שוב, ושוב זוכה ל'רגע'

זה כמובן לא מוצא חן בעיני. למעשה, זה מעצבן אותי ממש.
אני מחפש אותה. והיא בשרותים.
אני נכנס לשרותים. היא בהלם גמור. ממש הלם גמור, והיא אחת שיודעת להיות בהלם.
היא גם אחת שרואים עליה הכל. היא לא יכולה (ואני חושב שגם לא מאד רוצה) להסתיר מה עובר עליה. ספר פתוח היא.
עכשיו, אנחנו רגילים להשתין אחד ליד השני. לא ביג דיל. רק שזה לא מה שהיא עשתה בשרותים. היא עשתה את הדבר האחר. שעושים בשרותים.

אני בוהה בה. היא בוהה בי לרגע, אבודה ונבוכה לגמרי ולא יודעת איך להמשיך מכאן.
סיימת. אני מודיע לה, והיא כל כך אבודה מהנוכחות שלי שהיא לא מצליחה להבין מה אני אומר לה, ועונה לי, רגע, רגע, כבר מסיימת.
אני מחייך אליה יפה ואומר לה בקול שקט. סיימת.
זו הפעם היא מצליחה להבין, ועונה בלחץ, סיימתי סיימתי, שניה ואני באה, שניה ואני באה, בבקשה.

אני עדיין מחייך אליה יפה וברוך ואומר לה - תתנקי.
אפשר לכתוב ספר על כל ההבעות שעברו על הפנים שלה אחרי שאמרתי לה תתנקי.
זאת אומרת, אחרי הכמה שניות שנפל האסימון של מה שאני אומר, ושל שפת הגוף שלי שלא אומרת שהגוף הזה הולך מכאן לאן שהוא בקרוב.

ההלם. ואז הלחץ, ואז ניסיונות השכנוע, ואז הנואשות, ועוד ניסיונות שכנוע בדיבור מאד מאד מהיר, שממש רק שניה אחת, ושאני אתן לה פרטיות,
והיא תיתן לי כל מה שאני רוצה כפול מאה, אבל רק שניה אחת של פרטיות, ואז שתיקה אילמת, ותחינה בעיניים, והתחננות עם המילה
בבקשה 756 פעמים, לא ספרתי, זה בערך. אחרי איזו דקה כזו, היא מיצתה את היכולות שלה, אני נשארתי מחייך אליה, היא נשארה ישובה על האסלה
אבודה לגמרי. בוהים אחד בשני.

תתנקי.
וזו הפעם השנייה, והיא יודעת ששלוש פעמים לומר את אותו הדבר זה לא טוב, ממש לא טוב.
היא לוקחת גליל נייר טואלט ביד, המבט שלה נע בין יאוש מוחלט לתחינה מוחלטת, אני לא מצליח לזהות מה זה יותר,
אבל ברור לי שכתוב שם "מאין יבוא עזרי, רק נס מוציא אותי מזה" ואני יכול לראות את גלגלי המוח שלה עובדים,
אני יכול לראות אותה עסוקה מאד במחשבה איך אני מתנקה מבלי שהוא יראה דברים שאני מאד מאד מאד לא רוצה שהוא יראה.

והיא מתחילה להתנקות. ברור שכשאני לא נוכח לא כך היא מתנקה. אבל עכשיו, היא נשארת לשבת, ושולחת יד אל ישבנה מאחורה, מאחורי הגב שלה, מתנקה וזורקת את הנייר טואלט מאחוריה מיד לאסלה, בלי להסתכל עליו.
ואז שוב, ושוב ושוב, והמבט שלה, הכל כך מושפל, כל כך מובך, כל כך אבוד, זה שווה הכל.
ואין לה מושג אם היא נקיה או לא, כי היא לא יכולה לבדוק. כי אני אראה. והיא מאד רוצה שהסיוט הזה יגמר כבר.
רק שהסיוט הזה עוד לא התחיל.
אחרי כמה וכמה ווישים כאלו, היא מניחה שהיא נקיה, והיא נשארת לשבת ולבהות בי. אני לא יכול לתאר כמה היא אבודה וכמה היא לא יודעת
מה לעשות. לא יכול לתאר את זה. אלו מקומות שחייבים להפעיל אותה כמו ילדה בת 3, או שהיא פשוט תישאר תקועה.

סיימת להתנקות? אני שואל.
והיא מהנהנת שכן.
את נקיה? אני שואל.
ואני רואה אותה נחרדת, חושבת רגע על הנקודה, שוקלת מה לעשות עם השאלה הזו, אם זו שאלה מכשילה או שאלה תמימה.
אחרי שניה או שתיים היא מהנהנת שכן, ואומרת בלחש, במבוכה, במובסות, אני נקיה אדוני.

תראי לי, אני אומר. תראי לי שאת נקיה.
אני חייב להודות, יש כאן שניה או שתיים שאני מרחם עליה, באמת ממש מרחם עליה.
אבל זה כמובן לא יעצור אותי.

היא נשארת לשבת על האסלה, קפואה לגמרי. אבודה לגמרי. מיואשת לגמרי. יש דמעות. אין בכי אבל יש דמעות בלי בכי.
והיא, היא זהו.
אני יודע שבשלב הזה אני כבר צריך להפעיל אותה, שזה לא ביכולות שלה לפעול לבד.
אני אומר לה ברוך, בחום, בעדינות ובחיוך, תעמדי, תסתובבי עם הגב אלי, תתכופפי ב90 מעלות, שימי את הידיים שלך
על הישבנים שלך, תרימי ותפסקי חזק, ככה שאוכל להסתכל אם המחרבנת שלך באמת נקיה.

עוברות כמה שניות, ולמרות ההסבר שלי, כלום לא קורה. היא קפואה. לא מגיבה ולא מניעה.
אני ניגש אליה, לא בכעס, בצורה עניינית, טכנית, יד אחת תופסת את השיער שלה, יד שניה את הסנטר, ומרים אותה לעמידה.
עכשיו נראה שזה תפס, כי היא מסתובבת לבד בלי שאצטרך לסובב אותה. ולאט, ביאוש אין סופי, אני לא צריך לראות
את הפנים שלה בשביל לחוש את היאוש שלה, היא מתכופפת ב90 מעלות, לאט לאט, ואז, לאט לאט הידיים שלה מגיעות לישבן שלה,
ומפסקות קצת.
אני לא יודע כמה בהכרה היא, בכל מקרה זה בדיוק הזמן להיות חד מהיר ונחרץ, ובטון הזה אני אומר לה, לפסק. לפסק חזק, לפסק עוד ולהרים,
להרים את הישבנים ולפסק חזק. אני רוצה לראות את המחרבנת שלך. אני רוצה לראות אם המחרבנת שלך נקיה כמו שאת אומרת שהיא.
עכשיו כבר אפשר לשמוע התייפחות מוחנקת ושקטה, אבל היא מבצעת, הגב ב90 מעלות, הידיים מרימות ומפסקות חזק את הישבנים,
והרקטום שלה פעור וגלוי.

תשארי ככה אני אומר לה. תשארי. לא לזוז.
והיא נשארת, השניות חולפות והיא נשארת.
זה לא שאני צריך יותר משניה אחת להסתכל על הרקטום הפעור שלה, או יותר משניה אחת למה שאני הולך לעשות לאחר שהסתכלתי.
לא, אני לא צריך.
זה פשוט מקבע, זה פשוט לתת לה זמן להפנים את הסיטואציה, להפנים מה קורה איתה, זה לתת לה זמן לעכל איפה היא נמצאת ואיך היא נמצאת.
ואני מכיר אותה, היא צריכה את הזמן הזה בשביל אפקט מרבי, בשביל לא לאפשר לה להדחיק את מה שקורה כאן בדקות האחרונות. היא צריכה זמן.

אחרי שעוברות כמה שניות כאלו, אני לא יודע אם עשרים או שלושים,
אני מעביר אצבע בחור תחת הפעור שלה.
היא כמובן מיד קופצת ומנסה לזוז, אני כמובן יודע שזה מה שהולך לקרות ומתחיל את "לא לזוז!" החד והמקבע עוד לפני שהאצבע
שלי מסתובבת על החור תחת שלה. היא קופאת ונשארת מפוסקת חזק, ואני מעביר שניה או שש את האצבע בסיבובים וביסודיות
בחור תחת שלה. אני מחליט קצת קצת לרחם עליה, ולא מחדיר את האצבע פנימה, רק מסובב טוב טוב את האצבע בחור תחת עצמו.
לדעתי היא הפסיקה לנשום שם. כל כך אבודה וקפואה ומחוסלת שלדעתי היא שכחה לנשום.

עכשיו היא עם הפנים לקיר שמאחורי האסלה, התחת אלי, פעור, האצבע כבר לא בתחת שלה.
ואני שוב מחכה כמה שניות. לתת לה להפנים ולעכל עוד קצת.
אחרי כמה שניות, בקול רך, אני אומר לה להסתובב אלי.
כמובן כלום לא קורה.
אני תופס את הכתף שלה ומסובב ומושך אותה בעדינות שתעמוד מולי,
היא קצת שק תפוחי אדמה נפול, אבל מסתובבת ועומדת מולי, עם הפנים הכי למטה שהיא יכולה ועיניים בוהות
במרצפות של השרותים.

תסתכלי אלי פעם ראשונה לא עובד, נדמה לי שיש שם איזו משיכת כתף חלושה או משהו כזה.
גם הפעם השניה של תסתכלי אלי, שנאמרת בטון קצת יותר סמכותי ואסרטיבי לא עובדת. כלום לא קורה.
זה דיי צפוי ובנסיבות ובסיטואציה זה לא מה שחשוב.
אני מניח שהיא יודעת מה בא, ולמעשה מבחינתה אם אני אתעסק בסירוב שלה, ולא משנה איזה מחיר זה יגבה ממנה,
זה עדיף פי יותר ממיליון מאשר להתעסק באצבע שהייתה בתחת הכנראה לא נקי שלה לפני כמה שניות. כן. ללא ספק זו החשיבה שלה.
רק שאני לא משתף עם זה פעולה, אני פשוט מרים את הראש שלה מהסנטר.
היא מנסה להתנגד, אבל זה יותר סמלי מלהתנגד בכוח, אני מרים לאט את הראש שלה, יותר ויותר, מכריח אותה להסתכל עלי,
להסתכל על פני, להסתכל לי בעיניים, וכן, היא בכתה, העיניים שלה אחרי בכי.
היא מסתכלת עלי במבט לא מבין, היא לא מבינה מה עכשיו, מה קורה עכשיו.

אני נותן לה להסתכל לי בעיניים כמה שניות, ואז לאט לאט מרים את האצבע. היא קולטת את זה ובחריפות ומהירות
מנסה לסובב את הראש. לא לראות את האצבע שגירדה את הרקטום שלה דקה לפני כן.
אבל אני עם היד השניה שלי מחזיק את הראש שלה שלא תסובב אותו. אחרי שניה או שתיים של התנגדות ולנסות לסובב את הראש
היא מפסיקה, ואני מחזיק את הפנים שלה קרוב לשלי, ושם את האצבע שגירדה את הרקטום שלה לפני העיניים היפות שלה.
לדעתי היא מצליחה לא לראות את האצבע, לדעתי היא איך שהוא מצליחה להסתכל רק על העיניים שלי מבלי לראות שום דבר חוץ מזה,
למרות שהאצבע קרובה לעיניים שלה ובין העיניים שלי לשלה.

ואז אני שואל שוב.
את נקיה???

הפנים שלה מתעוותות בחרדה, היא שוב מנסה לסובב את הראש, אני עדיין מחזיק את הראש שלה, היא לא מצליחה לסובב אותו.
שוב שניה או שתיים, אני מאפשר לה את הזמן הזה, והיא מסתכלת על האצבע.
והיא מסתכלת על האצבע, ומסתכלת על האצבע, ובוהה ובוהה ובוהה.

ואני שואל שוב, את נקיה??

והיא מחפשת, ברור לה שיש משהו שהיא אמורה לראות והיא לא מצליחה לראות, גם ברור לה מה היא לא מצליחה לראות,
והיא לא מצליחה לראות.
ואני שואל שוב,

את נקיה??

ולוקח לה כמה שניות טובות, והיא עונה, בלחש, בחוסר בטחון, בחרדה, וחצי בשאלה, אני נקיה?אני נקיה.
כאילו, לא בטוחה שזו התשובה הנכונה, בחצי שאלה, אני נקיה? נדמה לי שאני נקיה, אני נקיה?
ואני שואל שוב.
את נקיה?
והיא נלחצת. היא לא באמת מצליחה לדעת במצב הזה, היא פשוט מנחשת, ונדמה לה שהניחוש הנכון הוא כן,
והיא עונה, קצת ביותר ביטחון, אני נקיה אדוני.

אני משחרר אותה, ניגש לשטוף ידיים בזמן שהיא עומדת קפואה אבודה ובוהה בי, ולאחר מכן יוצא מהשרותים.
סוגר את הדלת עבורה.

כמה דקות לאחר מכן, כשהיא מובכת מאד, כנועה מאד, רכה מאד, שקטה מאד, פעם קראנו לזה למטה, בסאב ספייס, היא ניגשת אלי,
ובקול קטן וכנוע מאד שואלת, קראת לי אדוני, מה רצית בבקשה?

ואני לא מצליח להיזכר, רציתי משהו שהתחיל את כל הסיפור הזה, ועכשיו, שתכאלס זה חמש דקות אחרי. אני לא זוכר מה רציתי.
עכשיו תורי לקפוא, לנסות לחשוב ולהזכיר מה זה היה שרציתי, שבגללו הגעתי לשרותים בכלל. וכלום. אני לא נזכר.
אחרי רגע או שתיים, אין לי ברירה, אני פשוט מאלתר. קפה אני רוצה קפה. כמו שאני אוהב.
אני לא יודע אם היא הרגישה שאני מאלתר או לא, אני חושב שהיא הייתה כל כך בעולם שלה, שהיא לא הרגישה.
מלמלה כן אדוני, וכמה דקות לאחר מכן היה קפה. כמו שאני אוהב.

חצי שעה לאחר מכן לערך, היא עדיין מאד עמוק בסאב ספייס, מאד למטה, אבל טיפה יותר אסופה, היא ניגשת אלי,
אני מסתכל עליה, והיא אומרת, "תרצה שאבקש רשות לפני שאני הולכת לשרותים מהיום?"
אני מחייך אליה ואומר לה, לא סתומה, זה לא מה שארצה. "אז מה תרצה", היא שואלת?

ואני מסתכל לה עמוק בעיניים ועונה:
אני ארצה שתדעי מתי נכון לך ללכת לשרותים.

איזה חלק טיפשי ברכב שלה התקלקל, במוסך רצו קרוב לאלף שקל, על חלק כל כך טיפשי שגם 50 שח זה יותר מידי עבורו.

אז חיפשתי, ומצאתי את החלק הזה במחיר זעום, רק מה, בכפר סבא, משהו כמו 30-40 דקות נסיעה מאיתנו.

יש לנו סידור קטן, בנסיעות שלנו ביחד, אני נוהג, היא אחראית על הוויז, היא אחראית לנווט.

באחד הערבים מוקדם, נסענו לכפר סבא, להביא את החלק. נוסעים, והיא מזיינת את השכל, לא שותקת לשנייה, מקשקשת ומקשקשת, ולא סותמת. אני צריך את השקט שלי, אחרי פעם אחת של תסתמי, פעם אחת של, לסתום שריל. ועוד איזה פעם או פעמיים של לסתום לשתוק להחריש ולשקוט, כלום לא עובד, הכלבה קיבלה שלשול מהפה. וזהו, זה לא נעצר הזרם. מה נשאר לעשות ?

על הדשבורד יש חבילת טישו, אני לוקח טישו אחד, ופשוט דוחף לה לפה תוך כדי הקשקשת הבלתי נלאית שלה. היא כל כך לא מבינה מה קורה, שהיא אפילו לא מתנגדת, פשוט בוהה בהלם לא מבין, אחרי כמה שניות נופל לה האסימון, והמבוכה הבושה והעלבון צצים על הפנים שלה, חשבתי שסיימנו, אבל איפה, רק התחלנו.

אחרי חצי דקה, היא ממשיכה לקשקש, כאילו כלום, כאילו אין לה עיסת טישו רטובה בפה, אז לקחתי עוד טישו, והכנסתי גם אותו לפה שלה. הפעם ההלם היה קטן יותר, וגם השתיקה היתה קצרה יותר, היא פשוט המשיכה לדבר, עם 2 טישו בפה, ועכשיו גם הדיבור שלה נעשה, איך נגיד את זה? כמו דיבור של משהי שיש לה מלא טישו רטוב בפה, אבל אפילו העלבון הזה, לא סתם לה את הפה, היא המשיכה לקשקש, בחיי שעכשיו אני אפילו לא זוכר על מה. והכל תוך כדי נהיגה, כן ?

אז אחרי זה הגיע עוד טישו, ועוד טישו, ועוד טישו, עכשיו כבר אי אפשר היה להבין אף מילה ממה שהיא מדברת, אפילו היא הבינה כמה משפיל זה, איך שהיא נשמעת, והיא השתתקה.

רק שעכשיו, הגענו לכפר סבא, וצריך לנווט.

היא מנסה להסביר לי, חצי בדיבור חצי בשפת הסימנים חצי בפנטומימה וחצי בטלפתיה, שהיא לא יכולה לנווט, כי נו, יש לה גוש של עיסת טישו דביקה ומתפוררת בפה, אבל אני לא הצלחתי להבין, אני גרוע בשפות האלו, והסברתי לה שזה לא מעניין מה יש לה בפה, שתנווט.

וככה היא ניווטה, וכשלא הבנתי מה היא אומרת, היא חטפה, שהיא מנווטת לא ברור. וככה נסענו ברחובות כפר סבא, דיי הרבה זמן, עד שהגענו לבית העסק שהיינו צריכים.

כשהגענו, היא הייתה צריכה להתקשר לעסק שאליו הגענו, היא התחננה בכל השפות הנזכרות לעיל שארשה לה להוציא את הטישו כשהיא מתקשרת, בשניה האחרונה, כשבעל העסק ענה, הרשתי לה להוציא, אמרתי לה לא לזרוק את עיסת הטישו, אנחנו נצטרך את העיסה לדרך חזרה, חבל לבזבז עליה טישו חדשים וטובים.

וככה, אין לי יותר בעיה של קשקשת ברכב, מאז, כשאני אומר שריל לסתום, היא סותמת עוד לפני שסיימתי להגיד.

לפני איזה יומים, יוצא לי לבוא איתה לקניות בסופר.
עוברים ליד מדף מרכזי מאד, מלא עמוס וגדוש ב . . . קרמבואים.
קרמבואים.
הכלבה, איך לא, נדלקות לה העיניים, לגמרי נדלקות לה העיניים,
ומיד מתחילה ב . . . אני רוצה קרמבו, תקנה לי בבקשה קרמבו, תרשה לי קרמבו.

וסדר ומשמעת כבר סיכמנו מקודם שחייב להיות. חייב.
אחרת הכל הפקר, והפקר אנחנו לא רוצים.

אבל הכלבה, הכלבה לא מרפה, היא רוצה קרמבו. קרמבוווו  !
והלב שלי, מה לעשות, יותר רך ממה שאני מוכן להודות,
וסך הכל יש שם ילדה בת 4 שרוצה קרמבו, קרמבו, ואיך אפשר להגיד לא,
לילדה בת 4 שרוצה קרמבו ?

אז אני אומר לה, באמצע הסופר, ליד המדף של הקרמבו, בצנטרום של האמצע של הסופר,
רדי על הברכיים ותתחנני. לקרמבו, אולי תקבלי.

והכלבה יורדת, ומתחננת, באמצע הסופר, בצנטרום של אמצע הסופר של רביעי או חמישי, בערב,
ממש על הברכים, עם מבט של ילדה קטנה ומורעבת, לקרמבו, על הברכיים, מתחננת,
שאני אקנה לה קרמבו.

אני חוכך בדעתי רגע או שתיים, והכלבה לא קמה, מחכה על הברכיים, באמצע הסופר.
וליבי נשבר, ואני שם בעגלה חבילה יפה כזו, של נדמה לי משהו כמו 12 קרמבו. 12 ק ר מ ב ו  !!
והיא מאושרת עד השמים, הכלבה, עד השמיים מאושרת. קרמבווווו.

לפני שעתיים לערך, אני מסתכל על הכלבה,
ואומר לה, מה קורה כלבה ? הפרצוף שלך התמלא חצ'קונים, חגיגה של חצ'קונים, מה קורה ?
והיא הופכת אדומה כולה,
ניגשת אלי, ומתחננת . . . " זה מהקרמבו, בבקשה תאסור עלי לאכול קרמבו, בבקשה, תאסור עלי, לאכול קרמבו, בבקשה "

לך תבין כלבות.

השיגרה היא אחד מהדברים היותר גרועים למערכת יחסים. זה כמובן ידוע.
מידי פעם צריך להתמודד עם השחיקה והרפיון שהשגרה מביאה, וזה כמובן, בלתי נמנע.

מעל לחמש שנים שאנחנו יחד.
בכל החמש שנים פלוס האלו, לא צחצחתי נעלים. אפילו לא פעם אחת.
זה אולי קצת טקסי, אולי קצת סנטימנטלי, אבל שישי בצהרים, זה הזמן שבו היא מצחצחת את הנעליים שלי.
עד שישי האחרון.
בשבת גיליתי, להפתעתי ואפילו לתדהמתי, שהיא לא ציחצחה לי את הנעליים. שכחה.

צחצחתי לה שיניים עם המשחת נעליים השחורה והמברשת נעליים.
אני מקווה שזה יעזור לחמש שנים פלוס הקרובות.

האמת, שהכלבה הזו פשוט פרא חמום מוח מתאבד שיעי, ובלי חשבון לשום דבר.
ככה במובן הכי פשוט של המילה.

גם היום, אחרי שנתיים, שאפילו בגיהנם לא חוטפים את מה שהיא חטפה בשנתיים האלה.
אני יכול להגיד לה, תעשי קפה, והיא יכולה לענות לי, לך תעשה לעצמך.
כשהיא יודעת איזה מכות היא תחטוף, היא גם יודעת שהיא תעשה את הקפה אחרי המכות.
היא יודעת שאני אגרום לה להתחנן לעשות את הקפה הזה, ולהודות לי באלף תודות שהרשתי לה בסוף לעשות אותו.
היא יודעת שהיא תזחל לעשות אותו. היא יודעת שיהיה מחיר גבוה מאד, שהיא תתחרט אלף פעם על האמירה שלה.
עדיין, היא מספיק חמומת מוח, מספיק מטורפת, בשביל לא לעשות חשבון לכלום, יהיה המחיר שיהיה.

בקיצור , היא כלבת פרא אמיתית. ולא סתם איזה כלבת רחוב מטונפת.

ולמה אני מספר לכם את זה ?
למה כל זה מעניין ?

כי אני עובד קשה פה, ממש קשה.

וחשבתי.

אולי תמצא פה איזה נשמה טובה אחת, או שתיים,
נשמה טובה ודומיננטית, נשמה טובה וקצת סאדיסטית, שרוצה לעשות איזה חסד קטן, איזה מצווה קטנה,
ולעזור ליהודי לשאת בעול. פשוט לעזור ליהודי לשאת קצת, ערב אחד או שתיים, בעול.
אולי תמצא פה איזה נשמה טובה, שערב אחד, מוכנה לבוא ( הנשמה, מוכנה לבוא, היא יכולה לשכון בגוף של זכר או נקבה, זה לא משנה )
ולחנך אותה קצת, לאלף אותה קצת, כשאני נח סוף סוף, שותה את הקפה שלי, את הקולה שלי,
ורק מסתכל.
איזה נשמה טובה שתגיד, תנוח ברוטל, שב שתה קפה ותנוח, הכל בשליטה, תנוח, הערב אני עושה את העבודה שלך,
הערב אני מחנך אותה, הערב אני מאפס אותה, הערב אני מפוצץ אותה.

זו קריאה נרגשת.
יש כאן נשמה טובה אחת כזו ?

נ.ב
את/ה צריך להיות מנוסה חזק וקר רוח.
אחרת היא מורידה לך את העור ועושה ממנו ממולאים לשבת.
רציני.

שוכבים במיטה. מוצאי שבת.
צמודים, קרובים, אחד בתוך השני.
אינטימי, חם, רך, אוהב.
אנחנו ביחד חמישי, שישי, ושבת, רצוף, כמעט בלי הפסקה.
אין לחץ, אנחנו מותשים מהבדס"מ ביננו, מהסערות בנינו, מהאנרגיות המטורפות שעוברות ביננו.
זהו. אנחנו אחרי הכל.

לרגע הזה היא חיכתה.
זה הצאנס שלה, לבקש משהו.

"אדוני, לא הייתי בבית כבר חודש וחצי, אני מתגעגעת להורים, למשפחה,
בבקשה תרשה לי סוף שבוע הבא לנסוע הביתה למשפחה"
" וגם בשלישי, לא אוכל השבוע לבוא, בבקשה תתחשב בי ותאפשר לי לא לבוא"

קצת דין ודברים, היא מנסה להסביר לי, שלא יתכן, ואם לא עכשיו מתי כן .
היא מתחננת מבקשת תובעת דורשת ושוב מתחננת ומבקשת.

אחרי חמש או שש דקות כאלו, הדיון נמאס עלי.
אני אומר לה להביא את האיפון שלה.
פותח את היומן באיפון שלה.
פותח ביום שלישי הקרוב, השש עשרה לחודש, ורושם " ברוטאל"
עובר ליום חמישי הקרוב, השמונה עשרה לחודש, ורושם על כל סוף השבוע " ברוטאל"

אני נותן לה חזרה את האיפון שלה
ושואל אותה, מה את עושה ואיפה את נמצאת בשלישי הקרוב שריל ?
והיא לא מבינה, שואלת, "איפה ? "
ואני עונה לה, תפתחי את היומן שלך ותסתכלי מה כתוב.
והיא פותחת ומחווירה לראות מה כתוב.
אני שוב שואל, איפה את בסוף שבוע הקרוב שריל ?
והיא עוברת ביומן לראות את הסוף שבוע, ועונה לי
" איתך אדוני, זה מה שכתוב לי ביומן"
אני מחייך אליה במבט שאומר, "נו, אם כך הכל ברור, אפשר להמשיך הלאה".
יש שאלות שריל ? אני שואל.
והיא עונה, "לא אדוני, הכל ברור, אין שאלות".

אנחנו חוזרים לצלול אחד לתוך השני, עוברים נושא, ועוד נושא,
ואז לא קשור בכלל, היא פתאם אומרת, אני כלכך אוהבת אותך. אני אוהבת אותך כלכך.
ואני מחייך, יודע, לאיזה נושא זה קשור. לנושא שנסגר, שהוחלט, לנושא שלא חוזרים אליו יותר.

היא צריכה את זה ככה.
וכנראה שגם אני.

רק עוד רגע קטן ביננו.
רק עוד תמונה קטנה, של שניה.
רק עוד חלקיק אחד שלנו, זה כל מה שזה.

פורסם ב - 22 ביולי, 2011 בשעה 01:06

היא נכנסת לדירה בערב, אחרי יום עבודה ונסיעה של שעתיים אלי.
כשהיא נכנסת, היא מתפשטת, שמה קולר על עצמה, ובאה על 4 אלי, לא משנה איפה אני בדירה.
בהתחלה חיכה לה ליד הדלת גם באט פלאג, וקצת שמן. אבל זה סיבך עניינים, אז בנתיים הפלאג נדחה לאחר כך.
ככה היא נכנסת לדירה. תמיד.

אבל באחד הערבים, היא נכנסה, מאד לחוצה, לא התפשטה לא ירדה על 4, נגשה אלי כמעט בריצה
ובקשה ללכת להשתין קודם, מודעת לזה שהיא לא בסדר, מודעת לזה שלא ככה צריך, ולכן מתחננת, וכמעט בוכה.

חבקתי אותה, חבקתי חזק, החזקתי אותה חזק, ניסיתי לדבר איתה, להרגיע אותה, לראות מה מצבה, לרוב ככה אני נוהג ברגעי ההסטריה שלה ,
אבל היא כבר היתה לגמרי היסטרית, ורק התחננה ללכת להשתין.

אז בפינת אוכל, איפה שעמדנו, הדבקתי אותה לקיר, חזק, מצמיד אותה בכוח לקיר, ואמרתי לה, בסדר, את צריכה להשתין, תשתיני.
והיא בהלם מוחלט, פה ? להשתין פה ? ואני, כן, תשתיני פה.
והיא, אז תן לי להתפשט קודם בבקשה, ואני, לא. את כלכך צריכה להשתין, תשתיני ככה, כמו שאת, בבגדים, פה.

לוקח לה חצי דקה לצאת מההלם, ולהכניס את עצמה לעניין, בזמן הזה אני עומד מולה, אבל קצת רחוק ממנה,
עם היד על הצוואר שלה, לא חונק, רק מחזיק.
ואני רואה שהיא מנסה, אבל לא מצליחה, להשתין.
אני שם את היד השניה שלי על השלפוחית שלה, מעל החור שלה, דרך הבגדים, ולוחץ, לוחץ חזק.
היא מתחננת שלא, ושדי, ושאני ארשה לה ללכת בכל זאת לשרותים, אבל אחרי כמה שניות היא מתחילה לנזול,
החור שלה מתחיל ליזול, שתן.
אני מרחיק את היד מהשלפוחית שלה, והזרם מפסיק, אני מחזיר את היד ולוחץ שוב, אומר לה, תוציאי הכל,
שלא תשאר בך טיפת שתן, הכל את משתינה פה ועכשיו.
והיא מהנהנת בראשה בהבנה. ומשתינה. הכל. עד הטיפה האחרונה.

אני זז אחורה ממנה, לא להרטב מהשלולית המסריחה שלה,
על הרצפה בפינת אוכל יש עכשיו שלולית ענקית של שתן מסריח.

היא עומדת עדיין דבוקה לקיר, בהלם מוחלט.

אני מסתכל במבט לא מאמין בשלולית הענקית שעל הרצפה, ואומר לה,

תראי מה עשית, זה לא להאמין, תראי מה עשית באמצע החדר אוכל.
תראי איזה כלבה אני מגדל פה,
איזה חוסר חינוך של כלבה
רק כלבות לא מחונכות משתינות ככה באמצע הבית.
אני פשוט לא מאמין לטינופת שעשית.
תראי איזה סרחון עכשיו כל הבית.
אני פשוט לא מאמין, את נכנסת אלי הביתה, נעמדת באמצע הפינת אוכל, ובלי בושה בכלל, משתינה על כל הבית.
זה לא להאמין, את פשוט מטונפת.

ואני מסתכל עליה,
והיא כולה אשמה. כולה לגמרי אשמה.
כולה ממלמלת שהיא בעוד שניה בדיוק מנקה הכל, והכל יהיה מבריק, והיא שוטפת,
ויהיה ריח טוב, ועוד שניה אחת רק והכל מסודר .
כלכך אשמה.

עומדת שם, כולה ספוגה בשתן, כל הבגדים שלה מושתנים, עומדת בתוך שלולית שתן, ענקית.
וכל כך אשמה. כלכך מתנצלת ומפייסת ואשמה. מושפלת ואשמה.

וזה מדהים אותי, כמה אשמה שהיא. ואיך היא לא זוכרת שאני בכלל עשיתי את זה.
איך זה נמחק, דקה אחרי שזה קרה.

באיזה קלות ומהירות אני מכניס אותה למוד הכנוע שלה, הכלכך כנוע שלה, למוד הכלכך משרת ורוצה לרצות,
רוצה לעשות טוב שלה, למוד המזוכסטי שלה.
מדהים אותי מחדש כל פעם איך היא מגיבה לקצת כוח, לקצת דריכה עליה.
ובעיקר לקצת השפלה.

תענוג.

וכן, זה הרגעים הקטנים, זה אפיזודה של דקה.
זה כמעט זניח בנינו.