קישקע'ס

מטגנת שניצלים שעתיים, שזה נפלא וזה נהדר,
אבל את מריחה כמו מטבח ציבורי בתחנה המרכזית, תתקלחי,
לא צריך להגיד לך להתקלח, אבל הנה בכל זאת, אמרתי.

ואחרי פעם אחת שהערתי. באה פעם שניה, בכל זאת.
אבל חינוך זה תהליך, תהליך זה תמיד כייף, ולרוב מתסכל.
אז באה פעם שניה. ואמרתי. בכל זאת.

אבל בפעם השלישית הגדלת לעשות, ונכנסת למיטה שלי מסריחה מטיגון שניצלים.
ושלא תבינו לא טוב, אני אוהב שניצלים, במיוחד כאלו שבדיוק יצאו מהמחבת.
רק שאת הנשים שלי אני אוהב בריח נשים רענן, ולא בריח שניצלים, ובטח ובטח לא במיטה שלי.

אז לקחתי אותך למקלחת. ושפשפתי אותך טוב טוב.

וכן. לא היו מים חמים.
וכן, ידעתי שאין מים חמים.
וכן, היה קר מאד.
וכן, צרחת וצרחת עד שהצלחת להרפות ולהתרגל למים הקרים. ועדיין ייבבת.
וכן, זרקתי לך מגבת לאחר מכן.
וכן, עמדתי מעליך והסתכלתי איך את מתנגבת כשאת על הברכיים.
וכן, ראיתי את המבטים, ידעתי כמה את משתוקקת שאנגב אותך, ואחבק אותך לאחר מכן, ואתן לך להנות מחום גופי. ראיתי.

תתקלחי לבד אחרי שאת מטגנת שניצלים. או מטגנת משהו.
ובטח ובטח אל תכנסי למיטה שלי מסריחה.

וכן, הצלחתי לספר לעצמי שאני לא נהנה מכל זה, ואפילו האמנתי לעצמי איזה שלוש שניות מלאות.

ואני כל כך מקווה שנירה לא תקרא את הפוסט הזה תזהה את עצמה ותשלח ד"ש.
(טשטשתי פרטים מזהים. יש דברים בלתי ניתנים לטשטוש)

גיל 16-17 והעולם שלי מתחלק לשלוש.

בחלק הראשון, יש לי חברה, אני רוצה לכתוב חברה ונילית, אבל לא היה משהו אחר,
הכל היה פשוט ונילי. כי זה כל מה שהיה וזה היה כל מה שהכרנו.
ועם החברה יש סקס, יש ערום, יש מגע, יש גילוי, וסערה ומיניות משתוללת כמו שרק בגיל 16 אפשר.
והכל הכי תמים בעולם, הכי חם ואוהב ומיני ושעות על שעות ביחד. נוגעים אוהבים מתנסים ונהנים. וחוזר חלילה. עד אין סוף.
עד כאן, כמו כמעט כל נער אחר בן 16.

לחברה שלי לא קראו נירה.

ואז יש את הפנטזיות. פנטזיות מיניות. אני לא מבין למה זה ככה, אבל ככה זה, פנטזיות סדיסטיות מאד, אלימות מאד, מתעללות מאד, אכזריות.
ומגרות מאד. ומיניות כל כך.
אני מבין שזה לא בסדר, אני מבין שזה חריג, אני לא משתף אף אחד בפנטזיות האלו.
אני מתייחס אליהן כמו קופסת משחקים, פותחים, משחקים ( מפנטזים ) וסוגרים. ולא חושבים על זה יותר.
עד הפעם הבאה, שבגיל 16, ובכן, בגיל 16 באמת לא לוקח הרבה זמן עד הפעם הבאה.
מה שאני רוצה להגיד זה, שלעולם הפנזטיות האסורות, האלימות והסדיסטיות מקום שלו, ורק במקום שלו הוא מתקיים.
הפנטזיות האלו לא עוברות במחשבה שלי כאשר אני עם החברה שלי. אין קשר בין המיניות איתה לבין הפנטזיות האלו.
אצלי בראש אין קשר, אין חיווט שמחבר בין שני אלו.

וגם אין קשר לנירה. כלום. שום דבר. שום קשר לנירה.

ואז יש את נירה.
הסיפור של נירה.

גיל 16, ואני מדריך בתנועת נוער.
הקבוצה שלי בני 14.
לרוב רק מדריכים ויתיקים ומנוסים מקבלים את הקבוצה הכי בוגרת, יצא שאני קבלתי אותה. למרות שלא הייתי ותיק או מנוסה.
והם, ובמיוחד הן, אכן קשים, לא קל להדריך אותם, לא קל להשאיר אותם קשובים ומתעניינים, לא קל להפעיל אותם.
ויש מטלות לקבוצה, להביא דברים למפגש הבא, להכין דברים וחומרים למפגש הבא, ליצור, ליזום, לעבוד, לעשות. יש מטלות.
והקבוצה לא אוהבת מטלות, וצריך להלחם בקבוצה על מנת שתעשה את המטלות שלה.

ואז יש את נירה.
בסוף כל פעילות, בסוף כל מפגש, נירה, שלא פיספסה מעולם מפגש, באה.
ונירה, בקול הקטן שלה, הקול הכנוע והמרצה שלה, תמיד אמרה על הכל, אני אעשה את זה ואני אדאג לזה ואני אארגן את זה.
תמיד בקול כנוע כל כך. תמיד עם העיניים בריצפה. תמיד במבוכה על גבול הבושה.
וכששנירה העזה כבר להרים את העיניים, תמיד מיד הורידה אותן חזרה, במבוכה, בבושה, ובקול הכנוע הזה, בקול המרצה הזה.
נירה מעולם לא דחתה מעליה משהו, נירה תמיד רק לקחה ולקחה על עצמה,
רק התנדבה לעשות ולרצות עוד ועוד.
תמיד באה מעצמה. על מנת לרצות.

כל זה לא העניין.

העניין הוא מה הכניעות והריצוי של נירה עשו לי. מה זה הזיז והסעיר בי. מה נירה טלטלה שוב ושוב, בי.

התגובה שלי לכניעות ולריצוי הזה של נירה הדהימה אותי כל שבוע מחדש, זה טלטל אותי,
זה הסעיר אותי, לא מינית, זה לא התחבר למקום מיני, זה לא התחבר לפנטזיות הסדיסטיות, או למיניות עם החברה.
לא. זה לא היה מיני.
זה היה רגשי. זה חדר אותי ונגע בי בעוצמה רגשית גדולה.
זה הסעיר אותי והשאיר בי חותם שלא הייתי מודע לו ולא הסכמתי לו.
וכנער בן 16, גם לא הבנתי אותו.

נירה היתה ילדה. עם גוף של ילדה, ועם פנים נאות אך לא יפות. של ילדה.
לא היה כלום בחיצוניות של נירה שימשוך את תשומת ליבי, בטח שלא את העניין שלי.
גם באישיות שלה לא היה משהו מעניין או מושך. נירה היתה ילדה.

הקול הכנוע הזה. הכל כך כנוע הזה. הקול המרצה, האישיות המרצה,
האישיות שמרוצה כאשר היא מרצה, החיוך הקטן והמרוצה הזה כאשר אני מסכים לה לבצע את המטלות השנות,
המבט המושפל הזה, השיח הזה, של דקה או שתיים,
עם משהי עם העיניים בריצפה, כל זה כל כך הסעיר אותי.
ואני לא מצליח להבין למה זה מסעיר אותי ככה.

וכמה שזה הסעיר אותי, ככה זה הטריד אותי.
מה יש בילדה הזו שמצליחה לגעת בי ככה?
היא לא מעניינת ולא אמורה לגעת בי בכלל, אז למה זה מטלטל את עולמי?
למה זה מסעיר אותי כל כך?
וזה לא היה מיני, לא עברה בי מחשבה מינית אחת על נירה, בטח שלא מגע עם נירה.
היתה לי חברה, מינית אכלתי ושתיתי עד להתפקע.
ובכל זאת. נירה מטלטלת את עולמי.
ואני לא מבין מה יש שם שגורם לי ככה להיות נסער.

וזו ההתחלה. ככה הכל התחיל עבורי. ככה פעם ראשונה אני פוגש ונסער מריצוי, מכניעות, מהקטנה.

ככה אני מסתובב בעולם, בגיל 16, עם שלושה עולמות פנימיים נהדרים, שלא נפגשים. שלא מתחברים.

אבל לא להרבה זמן.
גיל 20 לערך, חברה אחרת, לא פחות מינית ממני, ועוד הרבה יותר פרובוקטיבית ממני,
וכל העולמות האלו מתחברים יחד להרמוניה בדסמית נפלאה מדהימה ובעיקר שלמה, בעיקר בעיקר שלמה. הרמונית. עם הרבה זיקוקים.

וזה, זה כבר סיפור אחר.
אולי פעם.

את נירה אני פוגש ברחוב פעם בכמה חודשים או חצי שנה.
נירה נשארה נירה, אותה מבוכה. אותה הקטנה עצמית, אותו מבט שמסתכל למטה אותה שביעות רצון קטנה מרצה וכנועה שאני מתייחס אליה,
ריטואל קטן, כמה שניות, מה שלומך, מה שלומך, וממשיכים הלאה. כבר 45 שנה.

הסתומה זה סיפור בפני עצמו.
הסתומה, חוץ מזה שהיא סתומה, היא גם מאד מאד מזוכיסטית. מאד. יותר מזה.
הסתומה צריכה את זה ישר לווריד. הכי חזק הכי מרוכז, וישר לווריד.
הסתומה מגיעה לקבל את המנה שלה, אנחנו מאד כנים ופתוחים אחד עם השני,
היא יודעת בדיוק מה אני עושה בה, ולמה אני עושה בה את זה, ומה אני מקבל מזה, ואיך היא אמורה להיות בסביבתי.
הכל מאד גלוי פתוח וכנה. היא מגיבה נפלא לסדיזם שלי, היא כל כך מגיבה לסדיזם שלי,
אין סוף כאב וייסורים היא נותנת לי, בתמורה לסדיזם שאני מזריק לווריד שלה.

היא מושיטה את היד שלה לחשוף וריד, שאני אכניס לה את המנה הכי מזוקקת של סדיזם שאני מסוגל לייצר.
ישר לווריד. וכשאני אסיים להרעיל לה את הדם בסדיזם שלי, היא תזרוק איזה משפט, רק בשביל לוודא שאני מכין כבר את המנה הבאה,
שאני רוצה להזריק בה את המנה הבאה, שאני לא חלילה משאיר אותה דקה אחת בלי רעל סדיסטי בדם שלה,
וכשכמות הרעל בדם שלה יעלה לרמות בלתי אפשריות. היא תכנס להיסטריה ותעלם לשבוע, או חודש, או שנה.
ואז היא תחזור בצרחות ובהשתוללות, ותוך כדי ההשתוללות שלה היא תושיט לי את היד, מראה לי את הווריד, ומחכה
שאזריק לה סדיזם מרוכז, הכי מרוכז, לווריד. וככה ייקח שבוע חודש או כמה, עד שהיא תקבל הרעלת סדיזם ותברח שוב. וחוזר חלילה.
סתומה.

אז לסתומה יש יום הולדת. היא אגב, הסתומה הכי אינטליגנטית שיצא לי להכיר, היא אינטליגנטית ומוכשרת בכל קנה מידה,
ולא רק בין הסתומות. ולא רק אינטליגנטית להפליא. גם מוכשרת. במה שהיא נוגעת. בכל מה שהיא נוגעת.
אבל... סתומה לגמרי. עזבו רגע איך זה מתקיים במקביל, תאמינו לי. זה מתקיים במקביל. זה מופע בפני עצמו,
אולי פעם אספר עליו.

אז, בפעם השלישית,
לסתומה יש יום הולדת, הפעם חרגתי ממנהגי, וחוץ מלשאול אותה מה היא רוצה לתת לי ליום הולדת,
כי בכל זאת, יש לה יום הולדת, שאלתי אותה גם מה היא רוצה ממני ליום הולדת.

והסתומה, בהיותה מזוכיסטית מאד, וסתומה, ביקשה סיפור. כן. סיפור.
אז סיפרתי לה את הסיפור. על הביקור ההוא. אז. בפינלנד הקרה והרחוקה.
היא אוהבת שאני מספר לה סיפורים על ארצות קרות ורחוקות.
אז ספרתי לה, והיא כהרגלה, לאחר מנה גדושה ומזוקקת במיוחד של סדיזם וחומרים להזדהות איתם, ברחה.
שווין. סתומה.

א.

הם היו קבוצה של חברים, והוויכוח הישן ביניהם היה,
כמה אפשר או אי אפשר לאלף כלבה אנושית.
עד איפה ועד כמה.
לרוב היו להם הסכמות.
אבל זה תמיד נתקע בנושא אחד.
חוש הריח.
בכלבות על ארבע זה חוש מאד מפותח.
בכלבות אנושיות זה חוש פחות מפותח,
והוויכוח היה אם בהינתן כל שאר התנאים לכלבה האנושית להתפתח ככלבה אמיתית,
האם גם חוש הריח שלה יתפתח כמו של כלבה אמיתית, או שהוא יישאר כמו של כלבה אנושית.
זו הייתה שאלה, איך בוחנים את חוש הריח, אובייקטיבית איך בוחנים אותו, כמו כלבה איך בוחנים אותו.
ככה שלא תהיה יכולת למידה. רק חוש ריח.
הם באמת היו חברים טובים והם אהבו את ההסכמות ביניהם בכמעט הכל.
חוץ מהנושא הזה, שעורר ויכוחים אין סופיים ובטורים גבוהים.

פעם, באמצע הוויכוח המיליון,
אחד מהם אמר. יש לי רעיון. יש לי כלבה שאני עומד לשחרר, נמאס לי ממנה. אני רוצה להחליף אותה.
אולי נעשה ניסוי?
ניקח אותה, כולנו ביחד, נאלף אותה, ונראה אם היא מתפתחת גם מבחינת חוש הריח ככלבה, או שזה נשאר אנושי בה.
אחת ולתמיד, נכריע בסוגיה.

והם עשו את זה.

הם קשרו אותה במרתף של הבית. והם נתנו לה להריח.
הם נתנו לה להריח את התחת שלהם, את החור תחת שלהם,
אחד אחרי השני, לאט, בסבלנות, נתנו לה זמן, להפנים את הריח של כל אחד מהם.
ככה כלבות מזהות, הן מריחות בתחת, אז זה יהיה המבחן שלה, אם היא תדע להבדיל ביניהם לפי הריח של התחת שלהם. הם בנו תוכנית לזה. ממש תוכנית שלמה, עם זמן למידה.
אבל קודם כל,
נתנו לה לאט לאט ובסבלנות להריח את התחת שלהם. בנפרד. עם הפסקה בין אחד לשני, שלא יתערבבו לה הריחות. פעם בחצי שעה אחד מהם ירד למרתף שבו היא חיכתה על 4. הוריד את המכנס, קרב את התחת שלו לפנים שלה, ונתן לה דקה שתיים או שלוש להריח. והלך. לאחר חצי שעה אחד אחר ירד. ואותו דבר. היא ידעה מה מצופה ממנה, ולא עשתה בעיות, אחרי הכל, היא כבר היתה כלבה. כל זה לא באמת היה חדש לה. הסבב הזה נמשך כמה ימים, ככה כל חצי שעה, להריח דקה שתיים או שלוש, ולאחר חצי שעה נוספת אחד אחר.

ב.

אחרי זה התחיל המבחן והאילוף של החוש ריח שלה. וכמו כל אילוף, הולכים מהקל לכבד.
קשרו לה רק את העיניים, שלא תוכל לראות. אבל היא יכלה לשמוע, זו לא הייתה חוכמה גדולה,
הצעדים שלהם היו שונים אחד משל השני, הנשימה שלהם הייתה שונה, המכנסיים שלהם היו שונות, תנועות גוף שאפשר לשמוע, הכל היה שונה. והיא לרוב הצליחה לזהות למרות שלא ראתה. הם לא חקרו אותה איך היא ידעה, אבל כן נתנו לה אוכל ושתיה לסירוגין, ומחמאות והתלהבו ממנה בכל זיהוי נכון,
והצלפות בכל זיהוי לא נכון.
היא הצליחה, מהר מאד היא הצליחה, אחוז ההצלחה שלה היה משהו כמו 80 אחוז, אולי אפילו יותר, לא מספיק, רחוק ממה שהם שאפו אליו, אבל מספיק בשביל לדעת שיש עם מה לעבוד.
הם בנו לה פאנל של חצנים, קורת עץ רחבה שעליה 5 לחצנים בולטים כשכל לחצן מדליק נורה מעל הלחצן,
ומתחת ללחצן האות של השם הראשונה של כל אחד מהם חרוט עמוק בפאנל, לחצן לכל אחד מהם.

הם קשרו אותה, הידיים שלה היו קשורות, צמודות אחת לשניה ולמטה, קרוב ללחצנים.
הם כיסו לה את העיניים.
והם כיסו לה את האוזניים.
והם סתמו לה את הפה.

נשאר לה רק להריח.
לא לראות. לא לשמוע. לא לגעת . לא לטעום, רק להריח.

והם ירדו. כל חצי שעה אחד מהם ירד.
ודחף את התחת שלו לפנים שלה.
ונתן לה להריח, חצי דקה או דקה בלבד.
ואז זז ממנה.
והיא היתה צריכה ללחוץ על לחצן, כשהוא זז.
אם היא הריחה נכון, הוא ליטף אותה על הראש, ונתן לה מחמאות שהיא לא יכלה לשמוע.
אם היא הריחה לא נכון, ולחצה על הלחצן הלא נכון, היא חטפה הצלפות. בסוף היום הם נתנו לה לאכול, ולהתרוקן. וקשרו אותה לשנת לילה.
היא חטפה הרבה מכות, ומעט ליטופים על הראש. כשהיא טעתה, וזה קרה הרבה, אחרי המכות הוא היה נותן לה להריח שוב את התחת שלו,
ואז לוקח את היד שלה ולוחץ איתה על השם הנכון בפאנל. והם היו במתח. הם היו במתח אם חוש הריח שלה יתפתח או שלא.
דבר אחד שהם כבר שמו לב אליו, ושיעשע אותם מאד ונפח בהם תקווה,
זה,
שהיא התחילה להריח בקול רם, ממש לעשות קולות של הרחה, הם שמו לב לזה שהיא לא מודעת
לקולות שהיא עושה כשהיא מריחה.

ג.

והניסוי הזה נמשך, הם כולם היו במתח.
אפילו הכלבות שלהם היו במתח, אבל לא מאותן הסיבות. בימים הראשונים היה נראה שהתוצאות אקראיות לחלוטין. שהיא מנחשת. סטטיסטית זה מה שיצא. שהיא מנחשת. אחרי 3-4 ימים הם רצו להפסיק את הניסוי, מאוכזבים, כבר דיי היתה הסכמה שאי אפשר ללמד כלבה אנושית להריח,
הם המשיכו את הניסוי רק כי אף אחד לא רצה להודות בתבוסה שלו, אף אחד לא רצה להיות זה שאומר חאלס מספיק, לא עובד. אבל אז, אז הסטטיסטיקה השתנתה קצת. ממש בקטנה. אבל הם שמו לב לזה. שינוי קטן בסטיסטיקה, אחרי ימים שהכל נראה אקראי לגמרי. פתאם זה קיבל צורה, יותר הצלחות. ודווקא עם חלק מהם, ולא עם אחרים, זה לא אקראי יותר.

הם התלהבו, הם ממש התלהבו. הם הבינו שהם עלו כאן על משהו גדול. אולי אפילו סטרט אפ. והם התחילו ללטף אותה ממש כשהיא הצליחה, ולהגיד לה מלא מילים חמות וטובות ומתלהבות ממנה,
למרות שלא יכלה לשמוע אותם, בכל זאת, הם ראו את הדמעות שלה כשהיא הצליחה והם ליטפו אותה ודיברו איתה. והניסוי המשיך, ועקומת ההצלחה עלתה. הם סיפרו לה בלילה, כששחררו אותה והאכילו אותה. הם סיפרו לה שהיא מצליחה, שהיא ממש מצליחה. היא התפרקה, ממש אבל, בכי חסר שליטה, והם ליטפו אותה וניחמו אותה ואמרו לה שהיא הולכת להיות הכלבה הטובה בעולם, שהיא הולכת להיות הכלבה האנושית הראשונה שיודעת לזהות את הבעלים שלה על פי הריח בתחת שלו, שהיא צריכה להיות גאה כמה מיוחדת שהיא. והיא בכתה ובכתה ובכתה,
והם היו שמחים ומאושרים ומתלהבים.
הניסוי הצליח.
אחוזי ההצלחה שלה עלו ועלו.
זה כבר היה מובהק לגמרי.
והיא היתה צריכה פחות ופחות זמן להסניף כל אחד מהם, שניות בודדות בלבד, לפעמים שניה או שתיים או שלוש, והיא לחצה על הכפתור הנכון, וקיבלה ליטופים על הראש, וקצת בכתה מתחת לכיסוי עיניים שלה.
היא זיהתה כל אחד ואחד מהם רק על פי הריח של החור תחת שלו.
זה היה להם מדהים.
הם הבינו שזה דבר גדול. אבל הם עוד לא הבינו לאן למנף את זה, מה אפשר לעשות עם זה, לאן לקחת את זה הלאה.

ד.

היא ידעה שהבעלים שלה הולך לזרוק אותה, זה היה מדובר,
הוא לא הסתיר ממנה, זה שעשו עליה את הניסוי היה תפנית בעלילה,
היא ידעה שהיא על זמן שאול, ושזה עניין של כמה ימים עד שהוא מתפטר ממנה, מעיף אותה, מגרש אותה.
משאיר אותה באיזו צומת רחוקה ונידחת ואומר לה לחפש לה בעלים אחרים.
עברו שבועיים לערך מאז, והייתה בה תקווה.
שאולי זה ישתנה.

גם הוא הרגיש שיש ערך חדש ליבשושה הזו שמשעממת אותו כבר תקופה ארוכה.
והוא חשב מה עושים עם זה.
והוא מצא, מה עושים עם זה, לעכשיו לכל הפחות,
בינתיים לכל הפחות, היה לו רעיון,
הוא ידע שזה יהיה משעשע מאד, קצת פריק שואו כזה,
הוא גם ידע שזה בנתיים, ומה שמשעשע בפעם הראשונה,
משעמם בפעם המאה, אבל בכל מקרה הוא התכוון לזרוק אותה,
אז היא תשעשע אותם עוד שבוע או חודש, עד שימאס להם,
גם טוב, גם שווה.

הוא סיפר לכולם על הרעיון שלו, כולם התלהבו, זה היה רעיון טוב.
גם שאר הכלבות שמעו, הן פחות התלהבו,
היא הולכת להיות הצעצוע החדש, המשחק החדש, הולכים להתלהב ממנה,
וזה על חשבונן, הן לא התלהבו.
אבל זה מה שזה. זה מה שיש.

בלילה האחרון הם שוב ליטפו אותה, ושיבחו אותה ואמרו לה מלא מילים טובות וכמה היא מוצלחת
ושהיא ממש יכולה להתחרות עכשיו בכלבה אמיתית, שהיא מריחה חורי תחת ומזהה חורי תחת לא פחות טוב מכלבה אמיתית.
והיא בכתה עוד. ולא ידעה לאן זה הולך.
והם אמרו לה,
שמחר זה היום האחרון שלה.
ומחר בלילה הם מעלים אותה חזרה למעלה, להיות חזרה עם כולם,
ושהם כל כך גאים בה על ההצלחה שלה, ועל הכלבתיות שלה. ועל החוש ריח הנפלא שלה.
והיא רק בכתה ובכתה ובכתה.

אבל לפני זה.
לפני שהיא עולה חזרה למעלה, לפני שהיא חוזרת.
יש עוד דבר אחד שהיא צריכה ללמוד.
לזהות את הכלבות האחרות לפי הריח של החור תחת שלהן.
וזה יקרה מחר. ואם היא תצליח כמו שהיא הצליחה לזהות אותם, היא יכולה לעלות חזרה למעלה.
הכלבות היה קצת יותר קשה ויותר מאתגר.
כי הם אנסו אותן בתחת כל הזמן. אז הרבה פעמים נשאר זרע בחורי תחת שלהן,
ולזרע היה ריח אחר.
הם חשבו אולי לאפשר לה לזהות את הכלבות לפי הריח של הזרע בתחת שלהן,
אבל הבינו שתהליך הלמידה כאן יצריך מהם יותר ממה שהם מוכנים להשקיע בה,
אז הם ירדו מזה.

מחר. מחר היא צריכה לזהות את הכלבות. כל ארבעת הכלבות האחרות.
היא הכירה אותן טוב, גם את החורי תחת שלהן היא הכירה טוב.
אבל אף פעם לא ממש שמה לב לריח שלהן, אף פעם לא ממש הסניפה אותן.
עכשיו היא תצטרח לזהות אותן רק על פי הריח של החור תחת שלהן.
וזה מוזר, כי בהתחלה היא חשבה לו רק היו מרשים לי לטעום, הייתי מזהה בלי בעיה בכלל.
ועכשיו, המחשבה הזו לא עברה לה בראש בכלל.
היא הצליחה. זה לא היה לה קשה. היא זיהתה אותן רק על פי הסנפה של התחת שלהן.
מחר היום הגדול. מחר היא חוזרת למעלה לבית.

ה.

הם העלו אותה חזרה בערב מוקדם. לא חיכו ללילה. כולם היו מאד מחויכים, משועשעים.
היא הרגישה בזה, היא לא היתה טיפשה. כלבה כן, אבל לא טיפשה.
היא רק לא הבינה למה.

בהתחלה לקחו אותה למטבח, האכילו אותה והשקו אותה. היא בכתה קצת. היא חשבה שזה בכי של הקלה, אבל היא לא חשה הקלה. אחרי שהיא אכלה ושתתה ונחה קצת, הם לקחו אותה לסלון.
בסלון כולם ישבו על הספות, כולל הכלבות.
ובאמצע הסלון היו מסודרים 9 תחתונים. 5 גבריים. 4 נשיים. כולם מלוכלכים ומסריחים.

וכולם סביבה היו מאושרים ושמחים ומשועשעים, היה שם גם קצת אלכוהול, לא נכחיש.
ואמרו לה. אמרו לה, תסדרי את התחתונים, תביאי לכל אחד את התחתון המלוכלך והמסריח שלו, רק על פי הריח. היא בכתה, היא לא הפסיקה לבכות, והלכה על 4, פעם אחר פעם, כל פעם עם תחתון אחר בפה, מניחה אותו בעדינות לרגלי הבעלים שלו. עד שיפזרה כך את כל תשעת התחתונים, לקולות ההתלהבות שלהם והשעשוע שלהם והצחוק שלהם, והדמעות שלה. אחרי שסידרה את התחתונים כל זוג לרגלי בעליו, הכלבות זרקו בתפזורת עוד זוגות תחתונים, והתחיל סבב חדש, ולאחר מכן עוד סבב, והם כולם היו כל כך משועשעים מהשעשוע החדש.
ואף פעם לא נמאס להם מהמשחק הזה.

פעם אחרונה שהייתי בקשר איתם, היא עדיין הייתה שם, מסתובבת על ארבע בין כולם בסלון, ומניחה תחתון אחר תחתון, אצל הבעלים שלו, רק בשביל לקבל ליטוף על הראש, או מילה טובה. או חיוך, או מבט מרחם, לכל הפחות.

הסתומה?
הסתומה קיימת באמת, וברחה באמת.
היא כנראה תאונן על הסיפור הזה בעשור הקרוב.
גם פינלנד קיימת באמת. בדקתי.
הסיפור? לצערי הרב הסיפור הוא פרי דימיוני הקודח.( אבל אולי פעם... עם הכלבה המתאימה... NEVER SAY NEVER )
ורק פרי דימיוני הקודח, אין AI שיכול לחשוב ולספר כזה דבר.

מזל טוב. סתומה.

משהו בפנים שלה היה לא בסדר. לא תקין.
משהו בפנים שלה היה מעצבן,
אולי איזה חיוך כזה בזווית של הפה. קטן, כמעט בלתי נראה, אבל נוכח.
אולי איזה זחיחות קטנה כזו, קטנה, אבל זחיחות שלא עוברת.
אולי איזו התחלה של יהירות מעצבנת, ויהירות תמיד מעצבנת.
אני אפילו לא יודע מה זה היה בדיוק.
אבל זה היה.
הגעתי הביתה, הכל היה בסדר הכל היה תקין, גם היא הייתה תקינה,
רק הפרצוף שלה היה לא תקין. רק הפרצוף שלה היה מעצבן. לא יודע מה בדיוק.

שלחתי אותה להביא את הכיסוי פנים שלה. הוא קצת כמו שק קטן כזה, שחור, אטום, כמו ששמים לנידונים למוות לפני שיורים בהם, או תולים אותם.
שמתי אותו על הראש שלה.
שמתי אותה עם הפנים לקיר. ויתרתי על השרות שלה לשעה.
אחרי שעה לערך, משכתי אותה חזרה והורדתי את הכיסוי פנים שלה.

עולם אחר. הרבה יותר טוב.

פרצוף מלא כניעות, מלא התמסרות, מלא ריצוי. מלא רצון לרצות. העיניים למטה, הקול קטן. הכל כניעות.
ואולי אפילו כמעט דמעה בזווית של העין. אולי.
הרבה יותר טוב.
המשכנו הלאה כאילו השעה הזו לא הייתה.

לא תמיד צריך לעבוד קשה. לפעמים אפשר לאפשר לה לעשות את העבודה עם עצמה. שעה. לא צריך יותר.

עוד אחר צהרים או ערב ללא ארועים מיוחדים, חיים, שיגרה.
אני יושב מול המחשב וקצת עובד, קצת בחדשות, קצת מוזיקה קצת בכל מיני, וקצת אוכל בוטנים, אני אוהב בוטנים.
אחר צהרים רגוע, אני מרוכז במחשב כשהיא מגיעה אלי.
אני מיד רואה את החיוך על הפנים שלה, אבל לא מיד מבין אותו. זאת אומרת, זה חיוך ניצחון,
את זה אני מבין מיד, רק שאני עדיין לא מבין למה ועל מה.

שלחתי לך שיר בוואטסאפ, תכנס ותשמע היא אומרת, אתה תאהב אותו נורא היא אומרת,
וחיוך הניצחון הזה על הפנים שלה, מאוזן לאוזן החיוך ניצחון שלה, אוי איזה חיוך ניצחון.
והיא עומדת חסרת סבלנות, זזה מרגל לרגל, מחכה שאכנס לשמוע. אז אני נכנס לשמוע.

זה שיר טוב, מוכר מאד, you dont own me קוראים לו, אשים קישור בסוף הפוסט.
בגדול, במשפט אחד, השיר אומר, אני לא שייכת לך, אתה לא קנית אותי, אתה לא אומר לי מה לעשות, ככה בערך.

אז אני שם את השיר, הוא מתחיל להתנגן, מילות השיר ברורות, אי אפשר לטעות בהן.

וגם לא בחיוך שלה, שלפני רגע הייתי בטוח שאין גדול ממנו,
בכל זאת הצליח להתרחב בשש, או עשרים ושבע מידות. בעצם, זה לא רק החיוך ניצחון, זה הרבה הרבה טיזינג,
כן, זה גם הרבה הרבה טיזינג, זה ברור.

היא גם מאד בוחנת אותי. לומדת אותי. כל הבעה שלי או תנועת גוף, גם בשביל לדעת אם ומתי זה נעשה מסוכן לה,
וגם, נו, היא טיזרית, היא צריכה לדעת מה עובד לה ואיך עובד לה ואיפה עובד לה, אז היא בוחנת אותי
מקשיב לשיר הזה, בוחנת בקשב ומיקוד רבים.

אותי כל הטיזינג הזה מחייך כמובן. אני באמת נהנה מזה, גם מזה, גם מזה שהיא מרשה לעצמה את זה,
וגם מזה שהיא זוהרת בשמחה ואושר שלה מהטיזינג המאוד מוצלח שלה.

אני מקשיב לשיר איזה עשרים או שלושים שניות, ואוכל בוטנים,
ואז בטבעיות אני זורק בוטן לרצפה ומסתכל עליה במבט מצפה.
זו לא הפעם הראשונה כמובן שזה קורה, היא יודעת מה מצופה ממנה. מה הנוהל.
היא מהרהרת שניה, או אפילו לא שניה, החיוך שלה גדל עוד יותר, והיא יורדת על ארבע והולכת
ככה לבוטן של הרצפה, ולאחר שאוכלת אותו, היא מרימה ראש אלי, והחיוך שלה אפילו גדול יותר.
אני זורק עוד בוטן, והיא הולכת על ארבע גם אליו ואוכלת אותו, והחיוך הענק שם, ועוד אחד ועוד אחד, ככה.

ברור שזה לא מוריד אותה, ברור שהיא לא באמת כנועה שם, ברור שהדבר היחיד שיש כאן זה טיזינג,
טיזינג והתגרות ומשחק.

אני נותן לזה להיות, זה טוב מידי, משעשע מידי, מהנה מידי, בשביל לעשות מזה משהו אחר.
אז ככה אני שומע את השיר הלא ארוך הזה, אוכל בוטנים, נותן לה לאכול בוטנים, בוטן אחר בוטן, מהרצפה,
ונהנה מההיי והאופוריה שהביצוע שלנו גורם לה.

פעמיים. אחרי שהשיר נגמר אני שם אותו עוד פעם. באותו הנוהל. שוב שיר שוב בוטנים מהרצפה.

אחרי שנגמר, אמרתי לה להדפיס את מילות השיר.
היה לה מבט מופתע, זה עבורה רגע עם תמרור אזהרה, אי אפשר לדעת מה אני מתכנן,
אבל היא מנתחת מהר ואחרי רבע שניה מבינה שזה הכל על הצד של הטיזינג, ואין סכנה,
היא לא הולכת לדוגמא לאכול דפי A4, או לקבל אותם בחוקן.

היא כמובן שכחה מכל זה עשר דקות לאחר מכן.
אני כמובן לא שוכח.

יומיים או אולי שלושה או ארבעה לאחר מכן, לא זוכר כבר,
ארוחת ערב נעימה וקרובה ושיח נעים וקרוב וטוב, שום דבר מיוחד, רק קירבה ונינוחות,
ואני שולח אותה להביא את הדפים עם מילות השיר.

היא מהורהרת, זה לא צפוי ולא קשור, וגם לא קשור למה שהיה עם השיר לפני כמה ימים,
חוזרת עם הדף עם המילים, ועם מבט שואל ותוהה. מתיישבת חזרה ליד השולחן,
שמה את הדפים בנינו, ומחכה לראות מה קורה.

אני אומר לה לקרוא את מילות השיר בשימת לב, ולמחוק כל משפט שהיא חושבת שהוא לא נכון לה.
היא מביאה את העט שתפוס בלוח השנה שעל המקרר, מתיישבת, וקוראת בריכוז רב את מילות השיר.
ממש ריכוז רב, הפנים שלה מתקמטים מרוב ריכוז. והיא קוראת וקוראת, כאילו זה מבחן הסכמה לדוקטורט שלה או משהו.

ואז היא לוקחת את העט, ובאותו ריכוז של ילדה בת ארבע שממלאת בצבע את הציור שלה מבלי לחרוג מהקווים,
היא עושה איקס אחד גדול, ממש חורטת אותו, על כל הדף. ואז עוד איקס, איטי ועמוק, ועוד איקס, על כל הדף.
היא מסתכלת עוד רגע על מה שהיא עשתה, בוחנת, ואז מהכותרת של השיר היא
מוחקת את המילה DONT כך שנשאר רק you own me .

היא מרימה את העיניים אלי, לראות עלי מה אני חושב על מה שקרה כאן,
וכשהיא רואה את החיוך הרחב שלי, היא קופצת מהכיסא שלה אלי, ממש קופצת, עלי, על הברכיים שלי,
ומדביקה לי את אחת הנשיקות של החיים.

ומודיעה לי באותו חיוך ניצחון שאנחנו נתלה את הדף עם מילות השיר על המקרר!
ושאנחנו צריכים לשמוע הרבה יותר מוזיקה ביחד.

היא מאושרת. וזה קורן. וזה מקרין. וזה משמח. מאד.

כמעט שכחתי.
השיר :

מתקלחים יחד, אני מתפנק, אני אוהב להתפנק במקלחת, שם ידיים על הקיר עם הגב אליה
ונותן לה לסבן אותי, עם הרבה סבון, בתנועות עיסוי איטיות ויסודיות. זה כייף.
היא יסודית, מעסה את הגוף שלי עם הרבה סבון סנטימטר אחרי סנטימטר. אני נהנה. זה מחייך אותי.
היא בשליחות. היא מעניקה, מפנקת, אפשר אפילו להגיד שהיא סוגדת ככה. מידי פעם אני מגניב מבט ורואה את הריכוז בפנים שלה,
כמעט חרדת קודש. זה מרכך ומפייס אותי.

ואז המגע מפסיק, אני מחכה רגע, מבין שהיא סיימה, היא יסודית, היא מעריכה את היסודיות שלה, וגם אני מעריך.
אני מסתובב אליה, ויש לה את המבט הכל כך מובך הזה בעיניים, לא משנה שזה קרה אלף פעם, עדיין המבט הזה שם,
ועדיין ההנאה שלי מהמבט הזה.

אני אפילו לא יודע אם זו תנועת ראש שלי או חיוך שלי או מה, שמוריד אותה לברכיים, ידיים מאחורי הגב,
פה גדול פתוח, ולשון חזק החוצה. לקח לי זמן לאלף אותה שזה יהיה לה ככה טבע שני. אבל עכשיו זה כבר טבע שני
ואולי אפילו זה כבר קורה בלי הפעלה שלי, לא ממש יודע, אולי.

אני לוקח את הבקבוק של הסבון הנוזלי ואני שופך כמות נדיבה על הלשון שלה, באמת כמות נדיבה,
אני רואה את החשש שלה שיזל לה, את הלחץ שלה שיזל לה הסבון, ואת התחינה בעיניים שלה שאני כבר אסתובב עם התחת אליה,
לפני שכל הסבון נוזל לה. לי כמובן יש זמן, אני נהנה. אני לא בלחץ.

כשאני מסתובב עם התחת אליה, היא מיד מתנפלת על התחת שלי, לפני שנוזל לה הסבון, ומיד מעבירה כמה סבון שהיא יכולה
לחור תחת שלי, כשהיא מרגישה שיש מספיק סבון, היא נרגעת ומתחילה לעבוד, היא יסודית, אמרנו כבר, וכאן חשוב
לה להיות עוד יותר יסודית, הכי יסודית שאפשר, וכך במשך דקה ארוכה באופן יסודי ואיטי, הלשון שלה עם הרבה סבון
מנקה לי את התחת.

קשה לי למצוא מילים לתאר איך בדיוק אני נהנה, כמה אני נהנה, כמה זה מפייס ומרכך אותי, כמה זה מנקה את הלב שלי ולא רק את התחת שלי. זה מעבר למיני. זה מעבר למגרה. זה מעבר למילים. גם בפעם האלף.

וזה כל כך טקסי. אני לפעמים חושב לאחר מכן מי צריך יותר את הטקס הזה. אני או היא.

לאחר דקה לערך, היא זזה אחורה, מחכה על הברכיים, הפה עדיין פתוח הלשון בחוץ והכל מלא מלא קצף של סבון.
העיניים מצועפות, והיא מסופקת. זה מה שמרוח לה על הפנים מתחת לסבון. היא מסופקת ומאושרת. במילה מאושרת יש את המילה אישור. היא מאושרת.

אני שוטף לה את הפנים והפה מהסבון, זאת אומרת, אני לוקח את הטוש ומחזיק מעליה בזמן שהיא שוטפת לעצמה
את הפנים והפה מהסבון.

ואז היא נשארת ככה, וכל כך מחכה למילה הטובה שלה, למחמאה שמגיעה לה, להערכה שמפעילה אותה.
היא כל כך צריכה לשמוע שהיא נהדרת.
היא עד כדי כך צריכה לשמוע כמה היא נהדרת, שאם אני לא אומר כלום, היא שואלת, למי יש את התחת הכי נקי בעולם?
וכשאני מחייך לאמירה הזו, לרוב זה מספיק לה, לפעמים היא תנסה לסחוט את זה עוד קצת, ולשאול מי אחראית
לזה שיש לי את התחת הכי נקי בעולם. לא תמיד היא מקבלת מה שהיא צריכה. לא תמיד היא מקבלת כל מה שהיא צריכה,
אבל לרוב היא מקבלת מספיק ממה שהיא צריכה.

פעם היא אפילו נסחפה ושאלה, מי הכי טובה בעולם בלנקות לך את התחת?
שאלתי אותה חזרה, בחיוך, את באמת רוצה תשובה לשאלה הזו?
וזה הספיק בשביל שהיא לא תשאל יותר, אבל תכריז אלף פעם בנחרצות מוחלטת, אני הכי טובה לתחת שלך בכל העולמות כולם. תגיד שאני הכי טובה לתחת שלך בכל העולמות. אבל אף פעם לא שיתפתי עם זה פעולה.

אחרי זה בלילה במיטה, אני אקח את הלפטופ לקרוא קצת, והיא תשלח יד לביצים שלי ולזין שלי ללטף, רק ללטף,
לעשות נעים, היא תחכה רגע שאני אתרגל למגע וארפה לגמרי ואאפשר לה, ואז כאילו בשביל שיהיה לה קל ונוח
יותר לפנק אותי, היא תרד למטה, למטה למטה, ולאט לאט הפנים שלה יגיעו שוב לתחת שלי, ולאט לאט הפנים
שלה יקברו בתחת שלי, ואז באמת בלי שהיא תשים לב היד שלה תגיע לבן הרגליים שלה, והאגן שלה יתפתל על היד שלה.

כשהיא תהיה שניה לפני גמירה, ממש שניה לפני גמירה, אני אקח את היד שלה וארחיק אותה מבין הרגליים שלה.
ומה שקורה אז, טוב, מה שקורה אז זה כבר פוסט אחר לגמרי. זה כבר פעם אחרת.
עכשיו זה רק התחת הכי נקי בכל העולמות כולם.

אני לא ממש זוכר כמה זמן עבר, אם זה חודש חודשיים או שלושה.
אבל זה קרה שוב.
ה'זה' מופיע בקישור.

בקיצור,
אני שוב קורא לה ושומע 'רגע', מחכה רגע, קורא לה שוב, ושוב שומע 'רגע'
היא שוב בשרותים, כשאני קורא לה.

אז יכלתי פשוט לחזור על מה שהיה פעם שעברה כשקראתי לה והיא בילתה בשרותים, ולהעלות את הווליום של התגובה שלי.
לא חסר לי איך ואיפה ובמה להקצין את התגובה. זה קל.

רק שאינשטיין אמר שלחזור על אותה פעולה ולצפות לתוצאה שונה זה טמטום.
ואני ממש משתדל לא להיות מטומטם ולפעמים אפילו מצליח.
אז לא.
התעלמתי מזה באותו הזמן. היא הבינה מה קרה, וחיכתה לתגובה שלי, היתה זהירה מאד,
ופחדה להעלות את זה בעצמה כאשר אני לא מעלה את זה, אבל ככל שהימים עברו ואני לא העלתי את זה,
היא הדחיקה מה שהיה עד שנשכח ממנה.

אבל אני כמובן לא שכחתי מזה. ההפך.

בביקור הבא שלי במקסטוק קניתי דלי ענק של פופקורן. ענק.
50-60 סמ גובה, ומשהו כזה בקוטר. צהוב לבן כזה. עם ציור של פופקורן.
השארתי אותו בתא המטען של הרכב.

כמה ימים לאחר מכן, באחד הערבים, היא יצאה לשעה קלה, אני כבר לא זוכר לאן,
אבל זה היה הזמן הנכון.
הבאתי את הדלי הענק של הפופקורן, הוא באמת היה ענק.
שמתי אותו בפינת הסלון. לא יותר מידי בפינה, קצת בפינה. פינת הסלון במובן של לא באמצע הסלון.
הדלי הזה כל כך צהוב שרואים אותו מקילומטרים.
לידו שמתי גליל נייר טואלט חדש.
וזהו.

כמה זמן לאחר מכן היא חוזרת הביתה. אני בסלון, עם המחשב הנייד.
היא עליזה צחקנית קלילה תקשורתית עם נטיה לקשקשנית, הכל טוב איתה ( ואני אוהב שהיא ככה, שלא יובן אחרת חלילה ).

כמה שניות כאלו, של המצב רוח הטוב הזה שלה, ואז בא " היי מה זה? מה זה עושה פה?"
אני מסתכל עליה, נשאר רציני ולא עונה לה. היא קולטת את הרצינות שלי, מבינה שמשהו קורה,
אבל עוד לא מבינה מה.
אנחנו מסתכלים רגע אחד על השני, אני מחכה שיפול האסימון, עוברות כמה שניות, והאסימון נופל.

היא מלבינה, מחווירה, משתתקת במובן הדוממת כמו אילמת. עוד שניה או שתיים, והיא בורחת למטבח.
אני מרגיש אותה, היא לא הולכת לעשות לעצמה תה. היא בורחת בשביל לעכל מה שקורה לא מול העיניים שלי,
ובשביל לגבש דרכי התמודדות עם מה שקורה.

אני חייב להגיד כאן משהו. זה שהיא שקופה כל כך זה אחד הדברים שהכי מדליקים אותי.
זה יותר ממיני, זה גם מיני אבל יותר ממיני. הכל נוגע בה הכל חודר אותה, ואז הכל יוצא ממנה חזרה.
הכל רואים עליה. עבורי זו מתנה שלא מפסיקה לתת. עבורי זה תענוג. פשוט תענוג. אני כל כך אוהב את זה.

עוברת חצי דקה. או דקה. היא חוזרת מהמטבח, עכשיו היא חדורת מטרה, ההליכה והשפת גוף שלה,
ברור לי שיש לה מהלך, שוב, זה הכל מהנה ומשעשע אותי.
אבל היא לא רק חדורת מטרה, היא גם מאויימת, ומובכת, המנח של הראש שלה והקול שלה מסגירים מיד
שהיא מאויימת ובמבוכה גדולה, או אולי מודאגת? או מוטרדת? או גם וגם? מה שזה לא יהיה, זה מאד. מאד מאד.

היא באה לדבר.
אני מרים את העיניים אליה, והיא בקול קצת שבור, מתוח מודאג אך מצפה שואלת בפשטות,
'אני יכולה לשים את הדלי של הפופקורן במקום אחר'?
אני עונה לה בחוסר שימת לב באידישות ובקצרה 'לא' וחוזר למסך המחשב.

ברור שהיא לא חשבה על האופציה שזה מה שיקרה, ואין בי כלום שמזמין איזה שיח או דיון,
והיא לא במצב של להעז להיות חצופה, אז היא הולכת.

ואז היא חוזרת. והולכת שוב, וחוזרת שוב, וכל הליכה וחזרה כזו, היא מסתכלת על הדלי,
במבטים מלאי אומר, מבטים מודאגים מצד אחד, חוקרים מצד שני, ואז שוב מודאגים ומאויימים מצד שלישי,
אני מסתכל על זה בזווית של העין, ופתאם אני מבין שהיא מנהלת מערכת יחסים עם הדלי.
שזה ריקוד לא מודע שלה עם הדלי, שהיא בשיח עם הדלי ועם המשמעות של הדלי, שהיא מנסה להיות באיזה יחסי שלום איתו.

אני גם פתאם מגלה שהיא לא הולכת לשרותים.
אז אני מבקש ממנה כוס גדולה של מים, שהיא מיד רצה להביא, ואז אני מוסיף כדרך אגב,
תבאי גם לך כוס מים, חם היום, והיא מיד עונה בלחץ, ממש בלחץ, 'אני בסדר אני לא צמאה אולי אחר כך אקח לי, כרגע אני בסדר תודה'
אני מוותר לה על הכוס מים, את החבל הזה צריך למתוח טוב טוב, אבל לא לקרוע.

אחרי חצי שעה כזו, של ללכת ולחזור ולהסתובב סביב הדלי אבל לא קרוב מידי, הוא עוד עלול לתקוף אותה,
בהפתעה גמורה, בפרץ ספונטני, או אולי אפילו אימפולסיבי, היא מגיעה שוב אלי,
לא מחכה שארים את הראש אליה או שיווצר איזה שהוא קשר, ועל הברכיים פורצת בשטף של דיבור שאומר משהו כזה בערך:
'בבקשה תרשה לי להזיז את הדלי פופקורן מאיפה שהוא, בבקשה תרשה לי לשים אותו במקום אחר, בבקשה לא פה, אני מבינה הכל, מבטיחה שמבינה, זה לא יקרה יותר, בבקשה תרשה לי להזיז את הדלי פופקורן'
והמשפטים האלו חוזרים כמה פעמים ברצף מהיר. כל פעם בסדר שונה.
אני שוב מרים את העיניים זורק לה 'לא' קצר וחוזר למסך המחשב.

לקצר.
בכמה ימים שלאחר אותו הערב לא היה לה שקט ולא מנוחה, היא היתה מוטרדת מאד,
מחכה ומצפה מתי האקדח שמופיע במערכה ראשונה יגיע למערכה השלישית וגם ירה.
מתי מגיע הרגע שבו אני אומר לה להשתמש בדלי.
ברור היה לי שהיא נערכה לכך, ברור היה לי שיש לה שתי תוכניות סותרות,
הראשונה להיות שיא הכניעות והצייתנות בסיטואציה. להראות לי שלא משנה כמה קשה מביכה משפילה ומוחקת הסיטואציה,
היא תהיה כנועה לה, כמו חמאה חמה לסכין.
והתוכנית השניה היתה הפוכה לחלוטין, להלחם עד טיפת הדם האחרונה ולא להשתמש בדלי.
ברור היה לי גם שהיא בינה לבינה לא החליטה מה נכון לה לעשות ובמה תבחר.

בכמה ימים שלאחר אותו ערב פעמיים שלוש ביום היא ביקשה שוב להזיז את הדלי. ופעמיים שלוש ביום הצליחה להפיק לעצמה רק 'לא' קצר וכלום לא יותר.

ועוד,
אין לי מושג מתי היא הלכה לשרותים בימים האלו, אני לא ראיתי אותה הולכת לשרותים,
וכאמור השתנו חופשי אחד ליד השני, וזה פשוט לא קרה בימים אלו.
בטח שדברים אחרים שעושים בשרותים לא קרו.

אחרי כמה ימים, שבהם היא ממש במצוקה מהדלי והגליל נייר טואלט שלידו,
ואחרי שהיא מבקשת כמה פעמים ביום להזיז אותו מהסלון, החלטתי שהעניין נצרב בתודעה שלה,
שהדלי עשה את שלו, ושהתעללתי בה מספיק להפעם עם הדלי, ובאחת הפעמים שהיא ביקשה
במקום לענות 'לא' לקוני, שאלתי אותה בישירות איפה היא מציעה לשים את הדלי.
היא נבוכה, לא חשבה על זה כמובן, אבל התעשתה מהר והתחילה במקומות הכי נידחים בבית,
כמו מתחת לכיור או ליד המכונת כביסה, על הכל עניתי לא, עד שהיא עברה על כל האופציות.

ואז אמרתי לה שהיא יכולה לשים אותו בשרותים. אבל אין מקום לדלי הגדול הזה בשרותים היא אמרה,
אמרתי שימי אותו במקלחת מתחת לטוש שמול האסלה, אבל איך נתקלח היא שאלה,
כשנתקלח, תזיזי אותו על האסלה, כשתהיי בשרותים תזיזי אותו חזרה למתחת לטוש.
וככה במשך חודש לערך, היא נאלצה להזיז את הדלי כל פעם מחדש. וליצר יחסים חדשים עם הדלי, הפעם היחסים עם מגע.
לסיים בזה את הצריבה של הדלי פופקורן הצהוב הזה.

וזה עבד. זה לגמרי עבד. האופציה של הדלי לגמרי נצרבה עמוק בתודעה שלה.

דלי פופקורן צהוב גדול- צעד קטן לשפחה- צעד גדול לזוגיות מאושרת.

אבל כמו שאנחנו כבר יודעים, וכמו שמופיע במקורות, דלי שמופיע במערכה ראשונה- מתמלא במערכה שלישית.
המשך יבוא. אולי.

היא חוזרת הביתה נסערת מאד, והדיבור מתחיל בקצב של משאית בפול גז, של מא"ג, עוד לפני שהורידה את התיק,
לפני שהורידה מעיל, לפני שנישקה לי את הנעליים, תשמע היא יורה, היה ככה וככה בעבודה, וזה אמר ככה וההיא אמרה ככה, והוא עשה ככה והיא הגיבה ככה
והכל בקצב של מא"ג, בסערת רגשות, וברור שבלי טיפת שליטה עצמית.
אני מנסה לעצור אותה או לכל הפחות להאט אותה. לא עובד, היא יורה והיא בלופים וחוזרת שוב ושוב על אותם הדברים,
ונסערת מאד.

עכשיו, אותי לימדו ששולט טוב, איכותי כמו שאומרים, זה שולט שמקשיב לנשלטת שלו, מכיל את הנשלטת שלו, מבין את הנשלטת שלו,
תומך מעודד ומחזק את הנשלטת שלו, ומי לא רוצה להיות שולט טוב? כולם רוצים להיות שולט טוב.

אז אני מחבק אותה חזק חזק, מחזיק אותה כמה שניות טובות בתוך החיבוק הזה.
מנשק אותה, וכשהיא עוצרת, אני אומר לה, עכשיו ספרי לי לאט לאט בדיוק כל מה שקרה היום בעבודה.

ונחשו מה קורה? כמובן, המא"ג חזר לירות, בקצב אש כפול, היה ככה וככה וככה וככה והוא עשה ככה וככה אז היא אמרה ככה וככה.
אני שוב מנסה לחבק חזק, להחזיק, פשוט להחזיק. אבל לא. זה לא עובד. כלום לא מצליח לעצור את המכונת יריה הזו.
כלום לא עוזר לשטף הדיבור שלה והסערה הרגשית שלה, כמו מפלי הניאגרה בחורף גשום במיוחד.

אז אין ברירה.

אני משחרר אותה מהחיבוק, זז חצי מטר אחורה, לא מוריד את העיניים מהפה שלה שלא סותם לשניה אחת,
מוריד את הטרנינג והתחתון לברכיים, ומסתובב.

נדמה לי שזה כבר באינסטינקט שלה, נדמה לי שזו כבר התניה, ומה שמדהים זה שהיא עדיין לא סותמת וממשיכה לברבר תוך כדי
שהיא יורדת לברכיים, ומתנפלת על התחת שלי וקוברת את הלשון שלה הכי עמוק שהיא יכולה בתוכו.

עכשיו היא כבר סותמת.
לוקח עוד כמה שניות וכבר יש קולות ליקוק, קולות הנאה ונהמות.
אני מאפשר לה להתנפל ככה על האוכל, בכל זאת, צריך להיות שולט טוב, צריך לאפשר לנשלטת שלך להביע את עצמה.
ואחרי כמה דקות אני זז קצת ממנה, לוקח את התחת שלי מהפה שלה ומסתדר חזרה.

היא קמה, מתיישרת, ובאה אלי לחיבוק.
עכשיו היא שותקת. ממש לגמרי שותקת. היא בעולם שלה, עם עצמה, ובשתיקה, מנותקת ממני ומהעולם מסביב.
אני מלטף את הלחי שלה ושואל, " איך היה היום בעובדה חזירת יבלות שלי?"
והיא עונה בקול שקט ורגוע, " הכל היה רגיל היום בעבודה אדוני, בלי ארועים מיוחדים"
"נפלא ונהדר" אני עונה לה, "הכי טוב זה יום רגיל בלי ארועים מיוחדים בעבודה" אומר לה ומחייך.

והיא כבר יודעת שאני לא מתנשק עם חורי תחת. אז היא לא מנסה לנשק אותי אחרי
שהתנשקה צרפתית ארוכות ועמוקות עם החור תחת שלי.

נשלטות סוערות מידי פעם. ככה זה.

בדסמ אמיתי ובלי כפפות. בעלי הטריגרים והמתקשים עם חומרים בוטים וקשים- זה הזמן לעשות רוורס- ולא לקרוא.

אני קורא לה, ושומע בתגובה 'דקה'.
מחכה דקה או שתיים קורא לה שוב, ושוב זוכה ל'רגע'

זה כמובן לא מוצא חן בעיני. למעשה, זה מעצבן אותי ממש.
אני מחפש אותה. והיא בשרותים.
אני נכנס לשרותים. היא בהלם גמור. ממש הלם גמור, והיא אחת שיודעת להיות בהלם.
היא גם אחת שרואים עליה הכל. היא לא יכולה (ואני חושב שגם לא מאד רוצה) להסתיר מה עובר עליה. ספר פתוח היא.
עכשיו, אנחנו רגילים להשתין אחד ליד השני. לא ביג דיל. רק שזה לא מה שהיא עשתה בשרותים. היא עשתה את הדבר האחר. שעושים בשרותים.

אני בוהה בה. היא בוהה בי לרגע, אבודה ונבוכה לגמרי ולא יודעת איך להמשיך מכאן.
סיימת. אני מודיע לה, והיא כל כך אבודה מהנוכחות שלי שהיא לא מצליחה להבין מה אני אומר לה, ועונה לי, רגע, רגע, כבר מסיימת.
אני מחייך אליה יפה ואומר לה בקול שקט. סיימת.
זו הפעם היא מצליחה להבין, ועונה בלחץ, סיימתי סיימתי, שניה ואני באה, שניה ואני באה, בבקשה.

אני עדיין מחייך אליה יפה וברוך ואומר לה - תתנקי.
אפשר לכתוב ספר על כל ההבעות שעברו על הפנים שלה אחרי שאמרתי לה תתנקי.
זאת אומרת, אחרי הכמה שניות שנפל האסימון של מה שאני אומר, ושל שפת הגוף שלי שלא אומרת שהגוף הזה הולך מכאן לאן שהוא בקרוב.

ההלם. ואז הלחץ, ואז ניסיונות השכנוע, ואז הנואשות, ועוד ניסיונות שכנוע בדיבור מאד מאד מהיר, שממש רק שניה אחת, ושאני אתן לה פרטיות,
והיא תיתן לי כל מה שאני רוצה כפול מאה, אבל רק שניה אחת של פרטיות, ואז שתיקה אילמת, ותחינה בעיניים, והתחננות עם המילה
בבקשה 756 פעמים, לא ספרתי, זה בערך. אחרי איזו דקה כזו, היא מיצתה את היכולות שלה, אני נשארתי מחייך אליה, היא נשארה ישובה על האסלה
אבודה לגמרי. בוהים אחד בשני.

תתנקי.
וזו הפעם השנייה, והיא יודעת ששלוש פעמים לומר את אותו הדבר זה לא טוב, ממש לא טוב.
היא לוקחת גליל נייר טואלט ביד, המבט שלה נע בין יאוש מוחלט לתחינה מוחלטת, אני לא מצליח לזהות מה זה יותר,
אבל ברור לי שכתוב שם "מאין יבוא עזרי, רק נס מוציא אותי מזה" ואני יכול לראות את גלגלי המוח שלה עובדים,
אני יכול לראות אותה עסוקה מאד במחשבה איך אני מתנקה מבלי שהוא יראה דברים שאני מאד מאד מאד לא רוצה שהוא יראה.

והיא מתחילה להתנקות. ברור שכשאני לא נוכח לא כך היא מתנקה. אבל עכשיו, היא נשארת לשבת, ושולחת יד אל ישבנה מאחורה, מאחורי הגב שלה, מתנקה וזורקת את הנייר טואלט מאחוריה מיד לאסלה, בלי להסתכל עליו.
ואז שוב, ושוב ושוב, והמבט שלה, הכל כך מושפל, כל כך מובך, כל כך אבוד, זה שווה הכל.
ואין לה מושג אם היא נקיה או לא, כי היא לא יכולה לבדוק. כי אני אראה. והיא מאד רוצה שהסיוט הזה יגמר כבר.
רק שהסיוט הזה עוד לא התחיל.
אחרי כמה וכמה ווישים כאלו, היא מניחה שהיא נקיה, והיא נשארת לשבת ולבהות בי. אני לא יכול לתאר כמה היא אבודה וכמה היא לא יודעת
מה לעשות. לא יכול לתאר את זה. אלו מקומות שחייבים להפעיל אותה כמו ילדה בת 3, או שהיא פשוט תישאר תקועה.

סיימת להתנקות? אני שואל.
והיא מהנהנת שכן.
את נקיה? אני שואל.
ואני רואה אותה נחרדת, חושבת רגע על הנקודה, שוקלת מה לעשות עם השאלה הזו, אם זו שאלה מכשילה או שאלה תמימה.
אחרי שניה או שתיים היא מהנהנת שכן, ואומרת בלחש, במבוכה, במובסות, אני נקיה אדוני.

תראי לי, אני אומר. תראי לי שאת נקיה.
אני חייב להודות, יש כאן שניה או שתיים שאני מרחם עליה, באמת ממש מרחם עליה.
אבל זה כמובן לא יעצור אותי.

היא נשארת לשבת על האסלה, קפואה לגמרי. אבודה לגמרי. מיואשת לגמרי. יש דמעות. אין בכי אבל יש דמעות בלי בכי.
והיא, היא זהו.
אני יודע שבשלב הזה אני כבר צריך להפעיל אותה, שזה לא ביכולות שלה לפעול לבד.
אני אומר לה ברוך, בחום, בעדינות ובחיוך, תעמדי, תסתובבי עם הגב אלי, תתכופפי ב90 מעלות, שימי את הידיים שלך
על הישבנים שלך, תרימי ותפסקי חזק, ככה שאוכל להסתכל אם המחרבנת שלך באמת נקיה.

עוברות כמה שניות, ולמרות ההסבר שלי, כלום לא קורה. היא קפואה. לא מגיבה ולא מניעה.
אני ניגש אליה, לא בכעס, בצורה עניינית, טכנית, יד אחת תופסת את השיער שלה, יד שניה את הסנטר, ומרים אותה לעמידה.
עכשיו נראה שזה תפס, כי היא מסתובבת לבד בלי שאצטרך לסובב אותה. ולאט, ביאוש אין סופי, אני לא צריך לראות
את הפנים שלה בשביל לחוש את היאוש שלה, היא מתכופפת ב90 מעלות, לאט לאט, ואז, לאט לאט הידיים שלה מגיעות לישבן שלה,
ומפסקות קצת.
אני לא יודע כמה בהכרה היא, בכל מקרה זה בדיוק הזמן להיות חד מהיר ונחרץ, ובטון הזה אני אומר לה, לפסק. לפסק חזק, לפסק עוד ולהרים,
להרים את הישבנים ולפסק חזק. אני רוצה לראות את המחרבנת שלך. אני רוצה לראות אם המחרבנת שלך נקיה כמו שאת אומרת שהיא.
עכשיו כבר אפשר לשמוע התייפחות מוחנקת ושקטה, אבל היא מבצעת, הגב ב90 מעלות, הידיים מרימות ומפסקות חזק את הישבנים,
והרקטום שלה פעור וגלוי.

תשארי ככה אני אומר לה. תשארי. לא לזוז.
והיא נשארת, השניות חולפות והיא נשארת.
זה לא שאני צריך יותר משניה אחת להסתכל על הרקטום הפעור שלה, או יותר משניה אחת למה שאני הולך לעשות לאחר שהסתכלתי.
לא, אני לא צריך.
זה פשוט מקבע, זה פשוט לתת לה זמן להפנים את הסיטואציה, להפנים מה קורה איתה, זה לתת לה זמן לעכל איפה היא נמצאת ואיך היא נמצאת.
ואני מכיר אותה, היא צריכה את הזמן הזה בשביל אפקט מרבי, בשביל לא לאפשר לה להדחיק את מה שקורה כאן בדקות האחרונות. היא צריכה זמן.

אחרי שעוברות כמה שניות כאלו, אני לא יודע אם עשרים או שלושים,
אני מעביר אצבע בחור תחת הפעור שלה.
היא כמובן מיד קופצת ומנסה לזוז, אני כמובן יודע שזה מה שהולך לקרות ומתחיל את "לא לזוז!" החד והמקבע עוד לפני שהאצבע
שלי מסתובבת על החור תחת שלה. היא קופאת ונשארת מפוסקת חזק, ואני מעביר שניה או שש את האצבע בסיבובים וביסודיות
בחור תחת שלה. אני מחליט קצת קצת לרחם עליה, ולא מחדיר את האצבע פנימה, רק מסובב טוב טוב את האצבע בחור תחת עצמו.
לדעתי היא הפסיקה לנשום שם. כל כך אבודה וקפואה ומחוסלת שלדעתי היא שכחה לנשום.

עכשיו היא עם הפנים לקיר שמאחורי האסלה, התחת אלי, פעור, האצבע כבר לא בתחת שלה.
ואני שוב מחכה כמה שניות. לתת לה להפנים ולעכל עוד קצת.
אחרי כמה שניות, בקול רך, אני אומר לה להסתובב אלי.
כמובן כלום לא קורה.
אני תופס את הכתף שלה ומסובב ומושך אותה בעדינות שתעמוד מולי,
היא קצת שק תפוחי אדמה נפול, אבל מסתובבת ועומדת מולי, עם הפנים הכי למטה שהיא יכולה ועיניים בוהות
במרצפות של השרותים.

תסתכלי אלי פעם ראשונה לא עובד, נדמה לי שיש שם איזו משיכת כתף חלושה או משהו כזה.
גם הפעם השניה של תסתכלי אלי, שנאמרת בטון קצת יותר סמכותי ואסרטיבי לא עובדת. כלום לא קורה.
זה דיי צפוי ובנסיבות ובסיטואציה זה לא מה שחשוב.
אני מניח שהיא יודעת מה בא, ולמעשה מבחינתה אם אני אתעסק בסירוב שלה, ולא משנה איזה מחיר זה יגבה ממנה,
זה עדיף פי יותר ממיליון מאשר להתעסק באצבע שהייתה בתחת הכנראה לא נקי שלה לפני כמה שניות. כן. ללא ספק זו החשיבה שלה.
רק שאני לא משתף עם זה פעולה, אני פשוט מרים את הראש שלה מהסנטר.
היא מנסה להתנגד, אבל זה יותר סמלי מלהתנגד בכוח, אני מרים לאט את הראש שלה, יותר ויותר, מכריח אותה להסתכל עלי,
להסתכל על פני, להסתכל לי בעיניים, וכן, היא בכתה, העיניים שלה אחרי בכי.
היא מסתכלת עלי במבט לא מבין, היא לא מבינה מה עכשיו, מה קורה עכשיו.

אני נותן לה להסתכל לי בעיניים כמה שניות, ואז לאט לאט מרים את האצבע. היא קולטת את זה ובחריפות ומהירות
מנסה לסובב את הראש. לא לראות את האצבע שגירדה את הרקטום שלה דקה לפני כן.
אבל אני עם היד השניה שלי מחזיק את הראש שלה שלא תסובב אותו. אחרי שניה או שתיים של התנגדות ולנסות לסובב את הראש
היא מפסיקה, ואני מחזיק את הפנים שלה קרוב לשלי, ושם את האצבע שגירדה את הרקטום שלה לפני העיניים היפות שלה.
לדעתי היא מצליחה לא לראות את האצבע, לדעתי היא איך שהוא מצליחה להסתכל רק על העיניים שלי מבלי לראות שום דבר חוץ מזה,
למרות שהאצבע קרובה לעיניים שלה ובין העיניים שלי לשלה.

ואז אני שואל שוב.
את נקיה???

הפנים שלה מתעוותות בחרדה, היא שוב מנסה לסובב את הראש, אני עדיין מחזיק את הראש שלה, היא לא מצליחה לסובב אותו.
שוב שניה או שתיים, אני מאפשר לה את הזמן הזה, והיא מסתכלת על האצבע.
והיא מסתכלת על האצבע, ומסתכלת על האצבע, ובוהה ובוהה ובוהה.

ואני שואל שוב, את נקיה??

והיא מחפשת, ברור לה שיש משהו שהיא אמורה לראות והיא לא מצליחה לראות, גם ברור לה מה היא לא מצליחה לראות,
והיא לא מצליחה לראות.
ואני שואל שוב,

את נקיה??

ולוקח לה כמה שניות טובות, והיא עונה, בלחש, בחוסר בטחון, בחרדה, וחצי בשאלה, אני נקיה?אני נקיה.
כאילו, לא בטוחה שזו התשובה הנכונה, בחצי שאלה, אני נקיה? נדמה לי שאני נקיה, אני נקיה?
ואני שואל שוב.
את נקיה?
והיא נלחצת. היא לא באמת מצליחה לדעת במצב הזה, היא פשוט מנחשת, ונדמה לה שהניחוש הנכון הוא כן,
והיא עונה, קצת ביותר ביטחון, אני נקיה אדוני.

אני משחרר אותה, ניגש לשטוף ידיים בזמן שהיא עומדת קפואה אבודה ובוהה בי, ולאחר מכן יוצא מהשרותים.
סוגר את הדלת עבורה.

כמה דקות לאחר מכן, כשהיא מובכת מאד, כנועה מאד, רכה מאד, שקטה מאד, פעם קראנו לזה למטה, בסאב ספייס, היא ניגשת אלי,
ובקול קטן וכנוע מאד שואלת, קראת לי אדוני, מה רצית בבקשה?

ואני לא מצליח להיזכר, רציתי משהו שהתחיל את כל הסיפור הזה, ועכשיו, שתכאלס זה חמש דקות אחרי. אני לא זוכר מה רציתי.
עכשיו תורי לקפוא, לנסות לחשוב ולהזכיר מה זה היה שרציתי, שבגללו הגעתי לשרותים בכלל. וכלום. אני לא נזכר.
אחרי רגע או שתיים, אין לי ברירה, אני פשוט מאלתר. קפה אני רוצה קפה. כמו שאני אוהב.
אני לא יודע אם היא הרגישה שאני מאלתר או לא, אני חושב שהיא הייתה כל כך בעולם שלה, שהיא לא הרגישה.
מלמלה כן אדוני, וכמה דקות לאחר מכן היה קפה. כמו שאני אוהב.

חצי שעה לאחר מכן לערך, היא עדיין מאד עמוק בסאב ספייס, מאד למטה, אבל טיפה יותר אסופה, היא ניגשת אלי,
אני מסתכל עליה, והיא אומרת, "תרצה שאבקש רשות לפני שאני הולכת לשרותים מהיום?"
אני מחייך אליה ואומר לה, לא סתומה, זה לא מה שארצה. "אז מה תרצה", היא שואלת?

ואני מסתכל לה עמוק בעיניים ועונה:
אני ארצה שתדעי מתי נכון לך ללכת לשרותים.

איזה חלק טיפשי ברכב שלה התקלקל, במוסך רצו קרוב לאלף שקל, על חלק כל כך טיפשי שגם 50 שח זה יותר מידי עבורו.

אז חיפשתי, ומצאתי את החלק הזה במחיר זעום, רק מה, בכפר סבא, משהו כמו 30-40 דקות נסיעה מאיתנו.

יש לנו סידור קטן, בנסיעות שלנו ביחד, אני נוהג, היא אחראית על הוויז, היא אחראית לנווט.

באחד הערבים מוקדם, נסענו לכפר סבא, להביא את החלק. נוסעים, והיא מזיינת את השכל, לא שותקת לשנייה, מקשקשת ומקשקשת, ולא סותמת. אני צריך את השקט שלי, אחרי פעם אחת של תסתמי, פעם אחת של, לסתום שריל. ועוד איזה פעם או פעמיים של לסתום לשתוק להחריש ולשקוט, כלום לא עובד, הכלבה קיבלה שלשול מהפה. וזהו, זה לא נעצר הזרם. מה נשאר לעשות ?

על הדשבורד יש חבילת טישו, אני לוקח טישו אחד, ופשוט דוחף לה לפה תוך כדי הקשקשת הבלתי נלאית שלה. היא כל כך לא מבינה מה קורה, שהיא אפילו לא מתנגדת, פשוט בוהה בהלם לא מבין, אחרי כמה שניות נופל לה האסימון, והמבוכה הבושה והעלבון צצים על הפנים שלה, חשבתי שסיימנו, אבל איפה, רק התחלנו.

אחרי חצי דקה, היא ממשיכה לקשקש, כאילו כלום, כאילו אין לה עיסת טישו רטובה בפה, אז לקחתי עוד טישו, והכנסתי גם אותו לפה שלה. הפעם ההלם היה קטן יותר, וגם השתיקה היתה קצרה יותר, היא פשוט המשיכה לדבר, עם 2 טישו בפה, ועכשיו גם הדיבור שלה נעשה, איך נגיד את זה? כמו דיבור של משהי שיש לה מלא טישו רטוב בפה, אבל אפילו העלבון הזה, לא סתם לה את הפה, היא המשיכה לקשקש, בחיי שעכשיו אני אפילו לא זוכר על מה. והכל תוך כדי נהיגה, כן ?

אז אחרי זה הגיע עוד טישו, ועוד טישו, ועוד טישו, עכשיו כבר אי אפשר היה להבין אף מילה ממה שהיא מדברת, אפילו היא הבינה כמה משפיל זה, איך שהיא נשמעת, והיא השתתקה.

רק שעכשיו, הגענו לכפר סבא, וצריך לנווט.

היא מנסה להסביר לי, חצי בדיבור חצי בשפת הסימנים חצי בפנטומימה וחצי בטלפתיה, שהיא לא יכולה לנווט, כי נו, יש לה גוש של עיסת טישו דביקה ומתפוררת בפה, אבל אני לא הצלחתי להבין, אני גרוע בשפות האלו, והסברתי לה שזה לא מעניין מה יש לה בפה, שתנווט.

וככה היא ניווטה, וכשלא הבנתי מה היא אומרת, היא חטפה, שהיא מנווטת לא ברור. וככה נסענו ברחובות כפר סבא, דיי הרבה זמן, עד שהגענו לבית העסק שהיינו צריכים.

כשהגענו, היא הייתה צריכה להתקשר לעסק שאליו הגענו, היא התחננה בכל השפות הנזכרות לעיל שארשה לה להוציא את הטישו כשהיא מתקשרת, בשניה האחרונה, כשבעל העסק ענה, הרשתי לה להוציא, אמרתי לה לא לזרוק את עיסת הטישו, אנחנו נצטרך את העיסה לדרך חזרה, חבל לבזבז עליה טישו חדשים וטובים.

וככה, אין לי יותר בעיה של קשקשת ברכב, מאז, כשאני אומר שריל לסתום, היא סותמת עוד לפני שסיימתי להגיד.