קישקע'ס

אני לא ממש זוכר כמה זמן עבר, אם זה חודש חודשיים או שלושה.
אבל זה קרה שוב.
ה'זה' מופיע בקישור.

בקיצור,
אני שוב קורא לה ושומע 'רגע', מחכה רגע, קורא לה שוב, ושוב שומע 'רגע'
היא שוב בשרותים, כשאני קורא לה.

אז יכלתי פשוט לחזור על מה שהיה פעם שעברה כשקראתי לה והיא בילתה בשרותים, ולהעלות את הווליום של התגובה שלי.
לא חסר לי איך ואיפה ובמה להקצין את התגובה. זה קל.

רק שאינשטיין אמר שלחזור על אותה פעולה ולצפות לתוצאה שונה זה טמטום.
ואני ממש משתדל לא להיות מטומטם ולפעמים אפילו מצליח.
אז לא.
התעלמתי מזה באותו הזמן. היא הבינה מה קרה, וחיכתה לתגובה שלי, היתה זהירה מאד,
ופחדה להעלות את זה בעצמה כאשר אני לא מעלה את זה, אבל ככל שהימים עברו ואני לא העלתי את זה,
היא הדחיקה מה שהיה עד שנשכח ממנה.

אבל אני כמובן לא שכחתי מזה. ההפך.

בביקור הבא שלי במקסטוק קניתי דלי ענק של פופקורן. ענק.
50-60 סמ גובה, ומשהו כזה בקוטר. צהוב לבן כזה. עם ציור של פופקורן.
השארתי אותו בתא המטען של הרכב.

כמה ימים לאחר מכן, באחד הערבים, היא יצאה לשעה קלה, אני כבר לא זוכר לאן,
אבל זה היה הזמן הנכון.
הבאתי את הדלי הענק של הפופקורן, הוא באמת היה ענק.
שמתי אותו בפינת הסלון. לא יותר מידי בפינה, קצת בפינה. פינת הסלון במובן של לא באמצע הסלון.
הדלי הזה כל כך צהוב שרואים אותו מקילומטרים.
לידו שמתי גליל נייר טואלט חדש.
וזהו.

כמה זמן לאחר מכן היא חוזרת הביתה. אני בסלון, עם המחשב הנייד.
היא עליזה צחקנית קלילה תקשורתית עם נטיה לקשקשנית, הכל טוב איתה ( ואני אוהב שהיא ככה, שלא יובן אחרת חלילה ).

כמה שניות כאלו, של המצב רוח הטוב הזה שלה, ואז בא " היי מה זה? מה זה עושה פה?"
אני מסתכל עליה, נשאר רציני ולא עונה לה. היא קולטת את הרצינות שלי, מבינה שמשהו קורה,
אבל עוד לא מבינה מה.
אנחנו מסתכלים רגע אחד על השני, אני מחכה שיפול האסימון, עוברות כמה שניות, והאסימון נופל.

היא מלבינה, מחווירה, משתתקת במובן הדוממת כמו אילמת. עוד שניה או שתיים, והיא בורחת למטבח.
אני מרגיש אותה, היא לא הולכת לעשות לעצמה תה. היא בורחת בשביל לעכל מה שקורה לא מול העיניים שלי,
ובשביל לגבש דרכי התמודדות עם מה שקורה.

אני חייב להגיד כאן משהו. זה שהיא שקופה כל כך זה אחד הדברים שהכי מדליקים אותי.
זה יותר ממיני, זה גם מיני אבל יותר ממיני. הכל נוגע בה הכל חודר אותה, ואז הכל יוצא ממנה חזרה.
הכל רואים עליה. עבורי זו מתנה שלא מפסיקה לתת. עבורי זה תענוג. פשוט תענוג. אני כל כך אוהב את זה.

עוברת חצי דקה. או דקה. היא חוזרת מהמטבח, עכשיו היא חדורת מטרה, ההליכה והשפת גוף שלה,
ברור לי שיש לה מהלך, שוב, זה הכל מהנה ומשעשע אותי.
אבל היא לא רק חדורת מטרה, היא גם מאויימת, ומובכת, המנח של הראש שלה והקול שלה מסגירים מיד
שהיא מאויימת ובמבוכה גדולה, או אולי מודאגת? או מוטרדת? או גם וגם? מה שזה לא יהיה, זה מאד. מאד מאד.

היא באה לדבר.
אני מרים את העיניים אליה, והיא בקול קצת שבור, מתוח מודאג אך מצפה שואלת בפשטות,
'אני יכולה לשים את הדלי של הפופקורן במקום אחר'?
אני עונה לה בחוסר שימת לב באידישות ובקצרה 'לא' וחוזר למסך המחשב.

ברור שהיא לא חשבה על האופציה שזה מה שיקרה, ואין בי כלום שמזמין איזה שיח או דיון,
והיא לא במצב של להעז להיות חצופה, אז היא הולכת.

ואז היא חוזרת. והולכת שוב, וחוזרת שוב, וכל הליכה וחזרה כזו, היא מסתכלת על הדלי,
במבטים מלאי אומר, מבטים מודאגים מצד אחד, חוקרים מצד שני, ואז שוב מודאגים ומאויימים מצד שלישי,
אני מסתכל על זה בזווית של העין, ופתאם אני מבין שהיא מנהלת מערכת יחסים עם הדלי.
שזה ריקוד לא מודע שלה עם הדלי, שהיא בשיח עם הדלי ועם המשמעות של הדלי, שהיא מנסה להיות באיזה יחסי שלום איתו.

אני גם פתאם מגלה שהיא לא הולכת לשרותים.
אז אני מבקש ממנה כוס גדולה של מים, שהיא מיד רצה להביא, ואז אני מוסיף כדרך אגב,
תבאי גם לך כוס מים, חם היום, והיא מיד עונה בלחץ, ממש בלחץ, 'אני בסדר אני לא צמאה אולי אחר כך אקח לי, כרגע אני בסדר תודה'
אני מוותר לה על הכוס מים, את החבל הזה צריך למתוח טוב טוב, אבל לא לקרוע.

אחרי חצי שעה כזו, של ללכת ולחזור ולהסתובב סביב הדלי אבל לא קרוב מידי, הוא עוד עלול לתקוף אותה,
בהפתעה גמורה, בפרץ ספונטני, או אולי אפילו אימפולסיבי, היא מגיעה שוב אלי,
לא מחכה שארים את הראש אליה או שיווצר איזה שהוא קשר, ועל הברכיים פורצת בשטף של דיבור שאומר משהו כזה בערך:
'בבקשה תרשה לי להזיז את הדלי פופקורן מאיפה שהוא, בבקשה תרשה לי לשים אותו במקום אחר, בבקשה לא פה, אני מבינה הכל, מבטיחה שמבינה, זה לא יקרה יותר, בבקשה תרשה לי להזיז את הדלי פופקורן'
והמשפטים האלו חוזרים כמה פעמים ברצף מהיר. כל פעם בסדר שונה.
אני שוב מרים את העיניים זורק לה 'לא' קצר וחוזר למסך המחשב.

לקצר.
בכמה ימים שלאחר אותו הערב לא היה לה שקט ולא מנוחה, היא היתה מוטרדת מאד,
מחכה ומצפה מתי האקדח שמופיע במערכה ראשונה יגיע למערכה השלישית וגם ירה.
מתי מגיע הרגע שבו אני אומר לה להשתמש בדלי.
ברור היה לי שהיא נערכה לכך, ברור היה לי שיש לה שתי תוכניות סותרות,
הראשונה להיות שיא הכניעות והצייתנות בסיטואציה. להראות לי שלא משנה כמה קשה מביכה משפילה ומוחקת הסיטואציה,
היא תהיה כנועה לה, כמו חמאה חמה לסכין.
והתוכנית השניה היתה הפוכה לחלוטין, להלחם עד טיפת הדם האחרונה ולא להשתמש בדלי.
ברור היה לי גם שהיא בינה לבינה לא החליטה מה נכון לה לעשות ובמה תבחר.

בכמה ימים שלאחר אותו ערב פעמיים שלוש ביום היא ביקשה שוב להזיז את הדלי. ופעמיים שלוש ביום הצליחה להפיק לעצמה רק 'לא' קצר וכלום לא יותר.

ועוד,
אין לי מושג מתי היא הלכה לשרותים בימים האלו, אני לא ראיתי אותה הולכת לשרותים,
וכאמור השתנו חופשי אחד ליד השני, וזה פשוט לא קרה בימים אלו.
בטח שדברים אחרים שעושים בשרותים לא קרו.

אחרי כמה ימים, שבהם היא ממש במצוקה מהדלי והגליל נייר טואלט שלידו,
ואחרי שהיא מבקשת כמה פעמים ביום להזיז אותו מהסלון, החלטתי שהעניין נצרב בתודעה שלה,
שהדלי עשה את שלו, ושהתעללתי בה מספיק להפעם עם הדלי, ובאחת הפעמים שהיא ביקשה
במקום לענות 'לא' לקוני, שאלתי אותה בישירות איפה היא מציעה לשים את הדלי.
היא נבוכה, לא חשבה על זה כמובן, אבל התעשתה מהר והתחילה במקומות הכי נידחים בבית,
כמו מתחת לכיור או ליד המכונת כביסה, על הכל עניתי לא, עד שהיא עברה על כל האופציות.

ואז אמרתי לה שהיא יכולה לשים אותו בשרותים. אבל אין מקום לדלי הגדול הזה בשרותים היא אמרה,
אמרתי שימי אותו במקלחת מתחת לטוש שמול האסלה, אבל איך נתקלח היא שאלה,
כשנתקלח, תזיזי אותו על האסלה, כשתהיי בשרותים תזיזי אותו חזרה למתחת לטוש.
וככה במשך חודש לערך, היא נאלצה להזיז את הדלי כל פעם מחדש. וליצר יחסים חדשים עם הדלי, הפעם היחסים עם מגע.
לסיים בזה את הצריבה של הדלי פופקורן הצהוב הזה.

וזה עבד. זה לגמרי עבד. האופציה של הדלי לגמרי נצרבה עמוק בתודעה שלה.

דלי פופקורן צהוב גדול- צעד קטן לשפחה- צעד גדול לזוגיות מאושרת.

אבל כמו שאנחנו כבר יודעים, וכמו שמופיע במקורות, דלי שמופיע במערכה ראשונה- מתמלא במערכה שלישית.
המשך יבוא. אולי.