קישקע'ס

בדסמ אמיתי ובלי כפפות. בעלי הטריגרים והמתקשים עם חומרים בוטים וקשים- זה הזמן לעשות רוורס- ולא לקרוא.

אני קורא לה, ושומע בתגובה 'דקה'.
מחכה דקה או שתיים קורא לה שוב, ושוב זוכה ל'רגע'

זה כמובן לא מוצא חן בעיני. למעשה, זה מעצבן אותי ממש.
אני מחפש אותה. והיא בשרותים.
אני נכנס לשרותים. היא בהלם גמור. ממש הלם גמור, והיא אחת שיודעת להיות בהלם.
היא גם אחת שרואים עליה הכל. היא לא יכולה (ואני חושב שגם לא מאד רוצה) להסתיר מה עובר עליה. ספר פתוח היא.
עכשיו, אנחנו רגילים להשתין אחד ליד השני. לא ביג דיל. רק שזה לא מה שהיא עשתה בשרותים. היא עשתה את הדבר האחר. שעושים בשרותים.

אני בוהה בה. היא בוהה בי לרגע, אבודה ונבוכה לגמרי ולא יודעת איך להמשיך מכאן.
סיימת. אני מודיע לה, והיא כל כך אבודה מהנוכחות שלי שהיא לא מצליחה להבין מה אני אומר לה, ועונה לי, רגע, רגע, כבר מסיימת.
אני מחייך אליה יפה ואומר לה בקול שקט. סיימת.
זו הפעם היא מצליחה להבין, ועונה בלחץ, סיימתי סיימתי, שניה ואני באה, שניה ואני באה, בבקשה.

אני עדיין מחייך אליה יפה וברוך ואומר לה - תתנקי.
אפשר לכתוב ספר על כל ההבעות שעברו על הפנים שלה אחרי שאמרתי לה תתנקי.
זאת אומרת, אחרי הכמה שניות שנפל האסימון של מה שאני אומר, ושל שפת הגוף שלי שלא אומרת שהגוף הזה הולך מכאן לאן שהוא בקרוב.

ההלם. ואז הלחץ, ואז ניסיונות השכנוע, ואז הנואשות, ועוד ניסיונות שכנוע בדיבור מאד מאד מהיר, שממש רק שניה אחת, ושאני אתן לה פרטיות,
והיא תיתן לי כל מה שאני רוצה כפול מאה, אבל רק שניה אחת של פרטיות, ואז שתיקה אילמת, ותחינה בעיניים, והתחננות עם המילה
בבקשה 756 פעמים, לא ספרתי, זה בערך. אחרי איזו דקה כזו, היא מיצתה את היכולות שלה, אני נשארתי מחייך אליה, היא נשארה ישובה על האסלה
אבודה לגמרי. בוהים אחד בשני.

תתנקי.
וזו הפעם השנייה, והיא יודעת ששלוש פעמים לומר את אותו הדבר זה לא טוב, ממש לא טוב.
היא לוקחת גליל נייר טואלט ביד, המבט שלה נע בין יאוש מוחלט לתחינה מוחלטת, אני לא מצליח לזהות מה זה יותר,
אבל ברור לי שכתוב שם "מאין יבוא עזרי, רק נס מוציא אותי מזה" ואני יכול לראות את גלגלי המוח שלה עובדים,
אני יכול לראות אותה עסוקה מאד במחשבה איך אני מתנקה מבלי שהוא יראה דברים שאני מאד מאד מאד לא רוצה שהוא יראה.

והיא מתחילה להתנקות. ברור שכשאני לא נוכח לא כך היא מתנקה. אבל עכשיו, היא נשארת לשבת, ושולחת יד אל ישבנה מאחורה, מאחורי הגב שלה, מתנקה וזורקת את הנייר טואלט מאחוריה מיד לאסלה, בלי להסתכל עליו.
ואז שוב, ושוב ושוב, והמבט שלה, הכל כך מושפל, כל כך מובך, כל כך אבוד, זה שווה הכל.
ואין לה מושג אם היא נקיה או לא, כי היא לא יכולה לבדוק. כי אני אראה. והיא מאד רוצה שהסיוט הזה יגמר כבר.
רק שהסיוט הזה עוד לא התחיל.
אחרי כמה וכמה ווישים כאלו, היא מניחה שהיא נקיה, והיא נשארת לשבת ולבהות בי. אני לא יכול לתאר כמה היא אבודה וכמה היא לא יודעת
מה לעשות. לא יכול לתאר את זה. אלו מקומות שחייבים להפעיל אותה כמו ילדה בת 3, או שהיא פשוט תישאר תקועה.

סיימת להתנקות? אני שואל.
והיא מהנהנת שכן.
את נקיה? אני שואל.
ואני רואה אותה נחרדת, חושבת רגע על הנקודה, שוקלת מה לעשות עם השאלה הזו, אם זו שאלה מכשילה או שאלה תמימה.
אחרי שניה או שתיים היא מהנהנת שכן, ואומרת בלחש, במבוכה, במובסות, אני נקיה אדוני.

תראי לי, אני אומר. תראי לי שאת נקיה.
אני חייב להודות, יש כאן שניה או שתיים שאני מרחם עליה, באמת ממש מרחם עליה.
אבל זה כמובן לא יעצור אותי.

היא נשארת לשבת על האסלה, קפואה לגמרי. אבודה לגמרי. מיואשת לגמרי. יש דמעות. אין בכי אבל יש דמעות בלי בכי.
והיא, היא זהו.
אני יודע שבשלב הזה אני כבר צריך להפעיל אותה, שזה לא ביכולות שלה לפעול לבד.
אני אומר לה ברוך, בחום, בעדינות ובחיוך, תעמדי, תסתובבי עם הגב אלי, תתכופפי ב90 מעלות, שימי את הידיים שלך
על הישבנים שלך, תרימי ותפסקי חזק, ככה שאוכל להסתכל אם המחרבנת שלך באמת נקיה.

עוברות כמה שניות, ולמרות ההסבר שלי, כלום לא קורה. היא קפואה. לא מגיבה ולא מניעה.
אני ניגש אליה, לא בכעס, בצורה עניינית, טכנית, יד אחת תופסת את השיער שלה, יד שניה את הסנטר, ומרים אותה לעמידה.
עכשיו נראה שזה תפס, כי היא מסתובבת לבד בלי שאצטרך לסובב אותה. ולאט, ביאוש אין סופי, אני לא צריך לראות
את הפנים שלה בשביל לחוש את היאוש שלה, היא מתכופפת ב90 מעלות, לאט לאט, ואז, לאט לאט הידיים שלה מגיעות לישבן שלה,
ומפסקות קצת.
אני לא יודע כמה בהכרה היא, בכל מקרה זה בדיוק הזמן להיות חד מהיר ונחרץ, ובטון הזה אני אומר לה, לפסק. לפסק חזק, לפסק עוד ולהרים,
להרים את הישבנים ולפסק חזק. אני רוצה לראות את המחרבנת שלך. אני רוצה לראות אם המחרבנת שלך נקיה כמו שאת אומרת שהיא.
עכשיו כבר אפשר לשמוע התייפחות מוחנקת ושקטה, אבל היא מבצעת, הגב ב90 מעלות, הידיים מרימות ומפסקות חזק את הישבנים,
והרקטום שלה פעור וגלוי.

תשארי ככה אני אומר לה. תשארי. לא לזוז.
והיא נשארת, השניות חולפות והיא נשארת.
זה לא שאני צריך יותר משניה אחת להסתכל על הרקטום הפעור שלה, או יותר משניה אחת למה שאני הולך לעשות לאחר שהסתכלתי.
לא, אני לא צריך.
זה פשוט מקבע, זה פשוט לתת לה זמן להפנים את הסיטואציה, להפנים מה קורה איתה, זה לתת לה זמן לעכל איפה היא נמצאת ואיך היא נמצאת.
ואני מכיר אותה, היא צריכה את הזמן הזה בשביל אפקט מרבי, בשביל לא לאפשר לה להדחיק את מה שקורה כאן בדקות האחרונות. היא צריכה זמן.

אחרי שעוברות כמה שניות כאלו, אני לא יודע אם עשרים או שלושים,
אני מעביר אצבע בחור תחת הפעור שלה.
היא כמובן מיד קופצת ומנסה לזוז, אני כמובן יודע שזה מה שהולך לקרות ומתחיל את "לא לזוז!" החד והמקבע עוד לפני שהאצבע
שלי מסתובבת על החור תחת שלה. היא קופאת ונשארת מפוסקת חזק, ואני מעביר שניה או שש את האצבע בסיבובים וביסודיות
בחור תחת שלה. אני מחליט קצת קצת לרחם עליה, ולא מחדיר את האצבע פנימה, רק מסובב טוב טוב את האצבע בחור תחת עצמו.
לדעתי היא הפסיקה לנשום שם. כל כך אבודה וקפואה ומחוסלת שלדעתי היא שכחה לנשום.

עכשיו היא עם הפנים לקיר שמאחורי האסלה, התחת אלי, פעור, האצבע כבר לא בתחת שלה.
ואני שוב מחכה כמה שניות. לתת לה להפנים ולעכל עוד קצת.
אחרי כמה שניות, בקול רך, אני אומר לה להסתובב אלי.
כמובן כלום לא קורה.
אני תופס את הכתף שלה ומסובב ומושך אותה בעדינות שתעמוד מולי,
היא קצת שק תפוחי אדמה נפול, אבל מסתובבת ועומדת מולי, עם הפנים הכי למטה שהיא יכולה ועיניים בוהות
במרצפות של השרותים.

תסתכלי אלי פעם ראשונה לא עובד, נדמה לי שיש שם איזו משיכת כתף חלושה או משהו כזה.
גם הפעם השניה של תסתכלי אלי, שנאמרת בטון קצת יותר סמכותי ואסרטיבי לא עובדת. כלום לא קורה.
זה דיי צפוי ובנסיבות ובסיטואציה זה לא מה שחשוב.
אני מניח שהיא יודעת מה בא, ולמעשה מבחינתה אם אני אתעסק בסירוב שלה, ולא משנה איזה מחיר זה יגבה ממנה,
זה עדיף פי יותר ממיליון מאשר להתעסק באצבע שהייתה בתחת הכנראה לא נקי שלה לפני כמה שניות. כן. ללא ספק זו החשיבה שלה.
רק שאני לא משתף עם זה פעולה, אני פשוט מרים את הראש שלה מהסנטר.
היא מנסה להתנגד, אבל זה יותר סמלי מלהתנגד בכוח, אני מרים לאט את הראש שלה, יותר ויותר, מכריח אותה להסתכל עלי,
להסתכל על פני, להסתכל לי בעיניים, וכן, היא בכתה, העיניים שלה אחרי בכי.
היא מסתכלת עלי במבט לא מבין, היא לא מבינה מה עכשיו, מה קורה עכשיו.

אני נותן לה להסתכל לי בעיניים כמה שניות, ואז לאט לאט מרים את האצבע. היא קולטת את זה ובחריפות ומהירות
מנסה לסובב את הראש. לא לראות את האצבע שגירדה את הרקטום שלה דקה לפני כן.
אבל אני עם היד השניה שלי מחזיק את הראש שלה שלא תסובב אותו. אחרי שניה או שתיים של התנגדות ולנסות לסובב את הראש
היא מפסיקה, ואני מחזיק את הפנים שלה קרוב לשלי, ושם את האצבע שגירדה את הרקטום שלה לפני העיניים היפות שלה.
לדעתי היא מצליחה לא לראות את האצבע, לדעתי היא איך שהוא מצליחה להסתכל רק על העיניים שלי מבלי לראות שום דבר חוץ מזה,
למרות שהאצבע קרובה לעיניים שלה ובין העיניים שלי לשלה.

ואז אני שואל שוב.
את נקיה???

הפנים שלה מתעוותות בחרדה, היא שוב מנסה לסובב את הראש, אני עדיין מחזיק את הראש שלה, היא לא מצליחה לסובב אותו.
שוב שניה או שתיים, אני מאפשר לה את הזמן הזה, והיא מסתכלת על האצבע.
והיא מסתכלת על האצבע, ומסתכלת על האצבע, ובוהה ובוהה ובוהה.

ואני שואל שוב, את נקיה??

והיא מחפשת, ברור לה שיש משהו שהיא אמורה לראות והיא לא מצליחה לראות, גם ברור לה מה היא לא מצליחה לראות,
והיא לא מצליחה לראות.
ואני שואל שוב,

את נקיה??

ולוקח לה כמה שניות טובות, והיא עונה, בלחש, בחוסר בטחון, בחרדה, וחצי בשאלה, אני נקיה?אני נקיה.
כאילו, לא בטוחה שזו התשובה הנכונה, בחצי שאלה, אני נקיה? נדמה לי שאני נקיה, אני נקיה?
ואני שואל שוב.
את נקיה?
והיא נלחצת. היא לא באמת מצליחה לדעת במצב הזה, היא פשוט מנחשת, ונדמה לה שהניחוש הנכון הוא כן,
והיא עונה, קצת ביותר ביטחון, אני נקיה אדוני.

אני משחרר אותה, ניגש לשטוף ידיים בזמן שהיא עומדת קפואה אבודה ובוהה בי, ולאחר מכן יוצא מהשרותים.
סוגר את הדלת עבורה.

כמה דקות לאחר מכן, כשהיא מובכת מאד, כנועה מאד, רכה מאד, שקטה מאד, פעם קראנו לזה למטה, בסאב ספייס, היא ניגשת אלי,
ובקול קטן וכנוע מאד שואלת, קראת לי אדוני, מה רצית בבקשה?

ואני לא מצליח להיזכר, רציתי משהו שהתחיל את כל הסיפור הזה, ועכשיו, שתכאלס זה חמש דקות אחרי. אני לא זוכר מה רציתי.
עכשיו תורי לקפוא, לנסות לחשוב ולהזכיר מה זה היה שרציתי, שבגללו הגעתי לשרותים בכלל. וכלום. אני לא נזכר.
אחרי רגע או שתיים, אין לי ברירה, אני פשוט מאלתר. קפה אני רוצה קפה. כמו שאני אוהב.
אני לא יודע אם היא הרגישה שאני מאלתר או לא, אני חושב שהיא הייתה כל כך בעולם שלה, שהיא לא הרגישה.
מלמלה כן אדוני, וכמה דקות לאחר מכן היה קפה. כמו שאני אוהב.

חצי שעה לאחר מכן לערך, היא עדיין מאד עמוק בסאב ספייס, מאד למטה, אבל טיפה יותר אסופה, היא ניגשת אלי,
אני מסתכל עליה, והיא אומרת, "תרצה שאבקש רשות לפני שאני הולכת לשרותים מהיום?"
אני מחייך אליה ואומר לה, לא סתומה, זה לא מה שארצה. "אז מה תרצה", היא שואלת?

ואני מסתכל לה עמוק בעיניים ועונה:
אני ארצה שתדעי מתי נכון לך ללכת לשרותים.