איזה חלק טיפשי ברכב שלה התקלקל, במוסך רצו קרוב לאלף שקל, על חלק כל כך טיפשי שגם 50 שח זה יותר מידי עבורו.
אז חיפשתי, ומצאתי את החלק הזה במחיר זעום, רק מה, בכפר סבא, משהו כמו 30-40 דקות נסיעה מאיתנו.
יש לנו סידור קטן, בנסיעות שלנו ביחד, אני נוהג, היא אחראית על הוויז, היא אחראית לנווט.
באחד הערבים מוקדם, נסענו לכפר סבא, להביא את החלק. נוסעים, והיא מזיינת את השכל, לא שותקת לשנייה, מקשקשת ומקשקשת, ולא סותמת. אני צריך את השקט שלי, אחרי פעם אחת של תסתמי, פעם אחת של, לסתום שריל. ועוד איזה פעם או פעמיים של לסתום לשתוק להחריש ולשקוט, כלום לא עובד, הכלבה קיבלה שלשול מהפה. וזהו, זה לא נעצר הזרם. מה נשאר לעשות ?
על הדשבורד יש חבילת טישו, אני לוקח טישו אחד, ופשוט דוחף לה לפה תוך כדי הקשקשת הבלתי נלאית שלה. היא כל כך לא מבינה מה קורה, שהיא אפילו לא מתנגדת, פשוט בוהה בהלם לא מבין, אחרי כמה שניות נופל לה האסימון, והמבוכה הבושה והעלבון צצים על הפנים שלה, חשבתי שסיימנו, אבל איפה, רק התחלנו.
אחרי חצי דקה, היא ממשיכה לקשקש, כאילו כלום, כאילו אין לה עיסת טישו רטובה בפה, אז לקחתי עוד טישו, והכנסתי גם אותו לפה שלה. הפעם ההלם היה קטן יותר, וגם השתיקה היתה קצרה יותר, היא פשוט המשיכה לדבר, עם 2 טישו בפה, ועכשיו גם הדיבור שלה נעשה, איך נגיד את זה? כמו דיבור של משהי שיש לה מלא טישו רטוב בפה, אבל אפילו העלבון הזה, לא סתם לה את הפה, היא המשיכה לקשקש, בחיי שעכשיו אני אפילו לא זוכר על מה. והכל תוך כדי נהיגה, כן ?
אז אחרי זה הגיע עוד טישו, ועוד טישו, ועוד טישו, עכשיו כבר אי אפשר היה להבין אף מילה ממה שהיא מדברת, אפילו היא הבינה כמה משפיל זה, איך שהיא נשמעת, והיא השתתקה.
רק שעכשיו, הגענו לכפר סבא, וצריך לנווט.
היא מנסה להסביר לי, חצי בדיבור חצי בשפת הסימנים חצי בפנטומימה וחצי בטלפתיה, שהיא לא יכולה לנווט, כי נו, יש לה גוש של עיסת טישו דביקה ומתפוררת בפה, אבל אני לא הצלחתי להבין, אני גרוע בשפות האלו, והסברתי לה שזה לא מעניין מה יש לה בפה, שתנווט.
וככה היא ניווטה, וכשלא הבנתי מה היא אומרת, היא חטפה, שהיא מנווטת לא ברור. וככה נסענו ברחובות כפר סבא, דיי הרבה זמן, עד שהגענו לבית העסק שהיינו צריכים.
כשהגענו, היא הייתה צריכה להתקשר לעסק שאליו הגענו, היא התחננה בכל השפות הנזכרות לעיל שארשה לה להוציא את הטישו כשהיא מתקשרת, בשניה האחרונה, כשבעל העסק ענה, הרשתי לה להוציא, אמרתי לה לא לזרוק את עיסת הטישו, אנחנו נצטרך את העיסה לדרך חזרה, חבל לבזבז עליה טישו חדשים וטובים.
וככה, אין לי יותר בעיה של קשקשת ברכב, מאז, כשאני אומר שריל לסתום, היא סותמת עוד לפני שסיימתי להגיד.
