לפני איזה יומים, יוצא לי לבוא איתה לקניות בסופר.
עוברים ליד מדף מרכזי מאד, מלא עמוס וגדוש ב . . . קרמבואים.
קרמבואים.
הכלבה, איך לא, נדלקות לה העיניים, לגמרי נדלקות לה העיניים,
ומיד מתחילה ב . . . אני רוצה קרמבו, תקנה לי בבקשה קרמבו, תרשה לי קרמבו.
וסדר ומשמעת כבר סיכמנו מקודם שחייב להיות. חייב.
אחרת הכל הפקר, והפקר אנחנו לא רוצים.
אבל הכלבה, הכלבה לא מרפה, היא רוצה קרמבו. קרמבוווו !
והלב שלי, מה לעשות, יותר רך ממה שאני מוכן להודות,
וסך הכל יש שם ילדה בת 4 שרוצה קרמבו, קרמבו, ואיך אפשר להגיד לא,
לילדה בת 4 שרוצה קרמבו ?
אז אני אומר לה, באמצע הסופר, ליד המדף של הקרמבו, בצנטרום של האמצע של הסופר,
רדי על הברכיים ותתחנני. לקרמבו, אולי תקבלי.
והכלבה יורדת, ומתחננת, באמצע הסופר, בצנטרום של אמצע הסופר של רביעי או חמישי, בערב,
ממש על הברכים, עם מבט של ילדה קטנה ומורעבת, לקרמבו, על הברכיים, מתחננת,
שאני אקנה לה קרמבו.
אני חוכך בדעתי רגע או שתיים, והכלבה לא קמה, מחכה על הברכיים, באמצע הסופר.
וליבי נשבר, ואני שם בעגלה חבילה יפה כזו, של נדמה לי משהו כמו 12 קרמבו. 12 ק ר מ ב ו !!
והיא מאושרת עד השמים, הכלבה, עד השמיים מאושרת. קרמבווווו.
לפני שעתיים לערך, אני מסתכל על הכלבה,
ואומר לה, מה קורה כלבה ? הפרצוף שלך התמלא חצ'קונים, חגיגה של חצ'קונים, מה קורה ?
והיא הופכת אדומה כולה,
ניגשת אלי, ומתחננת . . . " זה מהקרמבו, בבקשה תאסור עלי לאכול קרמבו, בבקשה, תאסור עלי, לאכול קרמבו, בבקשה "
לך תבין כלבות.
