קישקע'ס

ואני כל כך מקווה שנירה לא תקרא את הפוסט הזה תזהה את עצמה ותשלח ד"ש.
(טשטשתי פרטים מזהים. יש דברים בלתי ניתנים לטשטוש)

גיל 16-17 והעולם שלי מתחלק לשלוש.

בחלק הראשון, יש לי חברה, אני רוצה לכתוב חברה ונילית, אבל לא היה משהו אחר,
הכל היה פשוט ונילי. כי זה כל מה שהיה וזה היה כל מה שהכרנו.
ועם החברה יש סקס, יש ערום, יש מגע, יש גילוי, וסערה ומיניות משתוללת כמו שרק בגיל 16 אפשר.
והכל הכי תמים בעולם, הכי חם ואוהב ומיני ושעות על שעות ביחד. נוגעים אוהבים מתנסים ונהנים. וחוזר חלילה. עד אין סוף.
עד כאן, כמו כמעט כל נער אחר בן 16.

לחברה שלי לא קראו נירה.

ואז יש את הפנטזיות. פנטזיות מיניות. אני לא מבין למה זה ככה, אבל ככה זה, פנטזיות סדיסטיות מאד, אלימות מאד, מתעללות מאד, אכזריות.
ומגרות מאד. ומיניות כל כך.
אני מבין שזה לא בסדר, אני מבין שזה חריג, אני לא משתף אף אחד בפנטזיות האלו.
אני מתייחס אליהן כמו קופסת משחקים, פותחים, משחקים ( מפנטזים ) וסוגרים. ולא חושבים על זה יותר.
עד הפעם הבאה, שבגיל 16, ובכן, בגיל 16 באמת לא לוקח הרבה זמן עד הפעם הבאה.
מה שאני רוצה להגיד זה, שלעולם הפנזטיות האסורות, האלימות והסדיסטיות מקום שלו, ורק במקום שלו הוא מתקיים.
הפנטזיות האלו לא עוברות במחשבה שלי כאשר אני עם החברה שלי. אין קשר בין המיניות איתה לבין הפנטזיות האלו.
אצלי בראש אין קשר, אין חיווט שמחבר בין שני אלו.

וגם אין קשר לנירה. כלום. שום דבר. שום קשר לנירה.

ואז יש את נירה.
הסיפור של נירה.

גיל 16, ואני מדריך בתנועת נוער.
הקבוצה שלי בני 14.
לרוב רק מדריכים ויתיקים ומנוסים מקבלים את הקבוצה הכי בוגרת, יצא שאני קבלתי אותה. למרות שלא הייתי ותיק או מנוסה.
והם, ובמיוחד הן, אכן קשים, לא קל להדריך אותם, לא קל להשאיר אותם קשובים ומתעניינים, לא קל להפעיל אותם.
ויש מטלות לקבוצה, להביא דברים למפגש הבא, להכין דברים וחומרים למפגש הבא, ליצור, ליזום, לעבוד, לעשות. יש מטלות.
והקבוצה לא אוהבת מטלות, וצריך להלחם בקבוצה על מנת שתעשה את המטלות שלה.

ואז יש את נירה.
בסוף כל פעילות, בסוף כל מפגש, נירה, שלא פיספסה מעולם מפגש, באה.
ונירה, בקול הקטן שלה, הקול הכנוע והמרצה שלה, תמיד אמרה על הכל, אני אעשה את זה ואני אדאג לזה ואני אארגן את זה.
תמיד בקול כנוע כל כך. תמיד עם העיניים בריצפה. תמיד במבוכה על גבול הבושה.
וכששנירה העזה כבר להרים את העיניים, תמיד מיד הורידה אותן חזרה, במבוכה, בבושה, ובקול הכנוע הזה, בקול המרצה הזה.
נירה מעולם לא דחתה מעליה משהו, נירה תמיד רק לקחה ולקחה על עצמה,
רק התנדבה לעשות ולרצות עוד ועוד.
תמיד באה מעצמה. על מנת לרצות.

כל זה לא העניין.

העניין הוא מה הכניעות והריצוי של נירה עשו לי. מה זה הזיז והסעיר בי. מה נירה טלטלה שוב ושוב, בי.

התגובה שלי לכניעות ולריצוי הזה של נירה הדהימה אותי כל שבוע מחדש, זה טלטל אותי,
זה הסעיר אותי, לא מינית, זה לא התחבר למקום מיני, זה לא התחבר לפנטזיות הסדיסטיות, או למיניות עם החברה.
לא. זה לא היה מיני.
זה היה רגשי. זה חדר אותי ונגע בי בעוצמה רגשית גדולה.
זה הסעיר אותי והשאיר בי חותם שלא הייתי מודע לו ולא הסכמתי לו.
וכנער בן 16, גם לא הבנתי אותו.

נירה היתה ילדה. עם גוף של ילדה, ועם פנים נאות אך לא יפות. של ילדה.
לא היה כלום בחיצוניות של נירה שימשוך את תשומת ליבי, בטח שלא את העניין שלי.
גם באישיות שלה לא היה משהו מעניין או מושך. נירה היתה ילדה.

הקול הכנוע הזה. הכל כך כנוע הזה. הקול המרצה, האישיות המרצה,
האישיות שמרוצה כאשר היא מרצה, החיוך הקטן והמרוצה הזה כאשר אני מסכים לה לבצע את המטלות השנות,
המבט המושפל הזה, השיח הזה, של דקה או שתיים,
עם משהי עם העיניים בריצפה, כל זה כל כך הסעיר אותי.
ואני לא מצליח להבין למה זה מסעיר אותי ככה.

וכמה שזה הסעיר אותי, ככה זה הטריד אותי.
מה יש בילדה הזו שמצליחה לגעת בי ככה?
היא לא מעניינת ולא אמורה לגעת בי בכלל, אז למה זה מטלטל את עולמי?
למה זה מסעיר אותי כל כך?
וזה לא היה מיני, לא עברה בי מחשבה מינית אחת על נירה, בטח שלא מגע עם נירה.
היתה לי חברה, מינית אכלתי ושתיתי עד להתפקע.
ובכל זאת. נירה מטלטלת את עולמי.
ואני לא מבין מה יש שם שגורם לי ככה להיות נסער.

וזו ההתחלה. ככה הכל התחיל עבורי. ככה פעם ראשונה אני פוגש ונסער מריצוי, מכניעות, מהקטנה.

ככה אני מסתובב בעולם, בגיל 16, עם שלושה עולמות פנימיים נהדרים, שלא נפגשים. שלא מתחברים.

אבל לא להרבה זמן.
גיל 20 לערך, חברה אחרת, לא פחות מינית ממני, ועוד הרבה יותר פרובוקטיבית ממני,
וכל העולמות האלו מתחברים יחד להרמוניה בדסמית נפלאה מדהימה ובעיקר שלמה, בעיקר בעיקר שלמה. הרמונית. עם הרבה זיקוקים.

וזה, זה כבר סיפור אחר.
אולי פעם.

את נירה אני פוגש ברחוב פעם בכמה חודשים או חצי שנה.
נירה נשארה נירה, אותה מבוכה. אותה הקטנה עצמית, אותו מבט שמסתכל למטה אותה שביעות רצון קטנה מרצה וכנועה שאני מתייחס אליה,
ריטואל קטן, כמה שניות, מה שלומך, מה שלומך, וממשיכים הלאה. כבר 45 שנה.