עוד אחר צהרים או ערב ללא ארועים מיוחדים, חיים, שיגרה.
אני יושב מול המחשב וקצת עובד, קצת בחדשות, קצת מוזיקה קצת בכל מיני, וקצת אוכל בוטנים, אני אוהב בוטנים.
אחר צהרים רגוע, אני מרוכז במחשב כשהיא מגיעה אלי.
אני מיד רואה את החיוך על הפנים שלה, אבל לא מיד מבין אותו. זאת אומרת, זה חיוך ניצחון,
את זה אני מבין מיד, רק שאני עדיין לא מבין למה ועל מה.
שלחתי לך שיר בוואטסאפ, תכנס ותשמע היא אומרת, אתה תאהב אותו נורא היא אומרת,
וחיוך הניצחון הזה על הפנים שלה, מאוזן לאוזן החיוך ניצחון שלה, אוי איזה חיוך ניצחון.
והיא עומדת חסרת סבלנות, זזה מרגל לרגל, מחכה שאכנס לשמוע. אז אני נכנס לשמוע.
זה שיר טוב, מוכר מאד, you dont own me קוראים לו, אשים קישור בסוף הפוסט.
בגדול, במשפט אחד, השיר אומר, אני לא שייכת לך, אתה לא קנית אותי, אתה לא אומר לי מה לעשות, ככה בערך.
אז אני שם את השיר, הוא מתחיל להתנגן, מילות השיר ברורות, אי אפשר לטעות בהן.
וגם לא בחיוך שלה, שלפני רגע הייתי בטוח שאין גדול ממנו,
בכל זאת הצליח להתרחב בשש, או עשרים ושבע מידות. בעצם, זה לא רק החיוך ניצחון, זה הרבה הרבה טיזינג,
כן, זה גם הרבה הרבה טיזינג, זה ברור.
היא גם מאד בוחנת אותי. לומדת אותי. כל הבעה שלי או תנועת גוף, גם בשביל לדעת אם ומתי זה נעשה מסוכן לה,
וגם, נו, היא טיזרית, היא צריכה לדעת מה עובד לה ואיך עובד לה ואיפה עובד לה, אז היא בוחנת אותי
מקשיב לשיר הזה, בוחנת בקשב ומיקוד רבים.
אותי כל הטיזינג הזה מחייך כמובן. אני באמת נהנה מזה, גם מזה, גם מזה שהיא מרשה לעצמה את זה,
וגם מזה שהיא זוהרת בשמחה ואושר שלה מהטיזינג המאוד מוצלח שלה.
אני מקשיב לשיר איזה עשרים או שלושים שניות, ואוכל בוטנים,
ואז בטבעיות אני זורק בוטן לרצפה ומסתכל עליה במבט מצפה.
זו לא הפעם הראשונה כמובן שזה קורה, היא יודעת מה מצופה ממנה. מה הנוהל.
היא מהרהרת שניה, או אפילו לא שניה, החיוך שלה גדל עוד יותר, והיא יורדת על ארבע והולכת
ככה לבוטן של הרצפה, ולאחר שאוכלת אותו, היא מרימה ראש אלי, והחיוך שלה אפילו גדול יותר.
אני זורק עוד בוטן, והיא הולכת על ארבע גם אליו ואוכלת אותו, והחיוך הענק שם, ועוד אחד ועוד אחד, ככה.
ברור שזה לא מוריד אותה, ברור שהיא לא באמת כנועה שם, ברור שהדבר היחיד שיש כאן זה טיזינג,
טיזינג והתגרות ומשחק.
אני נותן לזה להיות, זה טוב מידי, משעשע מידי, מהנה מידי, בשביל לעשות מזה משהו אחר.
אז ככה אני שומע את השיר הלא ארוך הזה, אוכל בוטנים, נותן לה לאכול בוטנים, בוטן אחר בוטן, מהרצפה,
ונהנה מההיי והאופוריה שהביצוע שלנו גורם לה.
פעמיים. אחרי שהשיר נגמר אני שם אותו עוד פעם. באותו הנוהל. שוב שיר שוב בוטנים מהרצפה.
אחרי שנגמר, אמרתי לה להדפיס את מילות השיר.
היה לה מבט מופתע, זה עבורה רגע עם תמרור אזהרה, אי אפשר לדעת מה אני מתכנן,
אבל היא מנתחת מהר ואחרי רבע שניה מבינה שזה הכל על הצד של הטיזינג, ואין סכנה,
היא לא הולכת לדוגמא לאכול דפי A4, או לקבל אותם בחוקן.
היא כמובן שכחה מכל זה עשר דקות לאחר מכן.
אני כמובן לא שוכח.
יומיים או אולי שלושה או ארבעה לאחר מכן, לא זוכר כבר,
ארוחת ערב נעימה וקרובה ושיח נעים וקרוב וטוב, שום דבר מיוחד, רק קירבה ונינוחות,
ואני שולח אותה להביא את הדפים עם מילות השיר.
היא מהורהרת, זה לא צפוי ולא קשור, וגם לא קשור למה שהיה עם השיר לפני כמה ימים,
חוזרת עם הדף עם המילים, ועם מבט שואל ותוהה. מתיישבת חזרה ליד השולחן,
שמה את הדפים בנינו, ומחכה לראות מה קורה.
אני אומר לה לקרוא את מילות השיר בשימת לב, ולמחוק כל משפט שהיא חושבת שהוא לא נכון לה.
היא מביאה את העט שתפוס בלוח השנה שעל המקרר, מתיישבת, וקוראת בריכוז רב את מילות השיר.
ממש ריכוז רב, הפנים שלה מתקמטים מרוב ריכוז. והיא קוראת וקוראת, כאילו זה מבחן הסכמה לדוקטורט שלה או משהו.
ואז היא לוקחת את העט, ובאותו ריכוז של ילדה בת ארבע שממלאת בצבע את הציור שלה מבלי לחרוג מהקווים,
היא עושה איקס אחד גדול, ממש חורטת אותו, על כל הדף. ואז עוד איקס, איטי ועמוק, ועוד איקס, על כל הדף.
היא מסתכלת עוד רגע על מה שהיא עשתה, בוחנת, ואז מהכותרת של השיר היא
מוחקת את המילה DONT כך שנשאר רק you own me .
היא מרימה את העיניים אלי, לראות עלי מה אני חושב על מה שקרה כאן,
וכשהיא רואה את החיוך הרחב שלי, היא קופצת מהכיסא שלה אלי, ממש קופצת, עלי, על הברכיים שלי,
ומדביקה לי את אחת הנשיקות של החיים.
ומודיעה לי באותו חיוך ניצחון שאנחנו נתלה את הדף עם מילות השיר על המקרר!
ושאנחנו צריכים לשמוע הרבה יותר מוזיקה ביחד.
היא מאושרת. וזה קורן. וזה מקרין. וזה משמח. מאד.