משהו בפנים שלה היה לא בסדר. לא תקין.
משהו בפנים שלה היה מעצבן,
אולי איזה חיוך כזה בזווית של הפה. קטן, כמעט בלתי נראה, אבל נוכח.
אולי איזה זחיחות קטנה כזו, קטנה, אבל זחיחות שלא עוברת.
אולי איזו התחלה של יהירות מעצבנת, ויהירות תמיד מעצבנת.
אני אפילו לא יודע מה זה היה בדיוק.
אבל זה היה.
הגעתי הביתה, הכל היה בסדר הכל היה תקין, גם היא הייתה תקינה,
רק הפרצוף שלה היה לא תקין. רק הפרצוף שלה היה מעצבן. לא יודע מה בדיוק.
שלחתי אותה להביא את הכיסוי פנים שלה. הוא קצת כמו שק קטן כזה, שחור, אטום, כמו ששמים לנידונים למוות לפני שיורים בהם, או תולים אותם.
שמתי אותו על הראש שלה.
שמתי אותה עם הפנים לקיר. ויתרתי על השרות שלה לשעה.
אחרי שעה לערך, משכתי אותה חזרה והורדתי את הכיסוי פנים שלה.
עולם אחר. הרבה יותר טוב.
פרצוף מלא כניעות, מלא התמסרות, מלא ריצוי. מלא רצון לרצות. העיניים למטה, הקול קטן. הכל כניעות.
ואולי אפילו כמעט דמעה בזווית של העין. אולי.
הרבה יותר טוב.
המשכנו הלאה כאילו השעה הזו לא הייתה.
לא תמיד צריך לעבוד קשה. לפעמים אפשר לאפשר לה לעשות את העבודה עם עצמה. שעה. לא צריך יותר.