קישקע'ס

לפני איזה יומים, יוצא לי לבוא איתה לקניות בסופר.
עוברים ליד מדף מרכזי מאד, מלא עמוס וגדוש ב . . . קרמבואים.
קרמבואים.
הכלבה, איך לא, נדלקות לה העיניים, לגמרי נדלקות לה העיניים,
ומיד מתחילה ב . . . אני רוצה קרמבו, תקנה לי בבקשה קרמבו, תרשה לי קרמבו.

וסדר ומשמעת כבר סיכמנו מקודם שחייב להיות. חייב.
אחרת הכל הפקר, והפקר אנחנו לא רוצים.

אבל הכלבה, הכלבה לא מרפה, היא רוצה קרמבו. קרמבוווו  !
והלב שלי, מה לעשות, יותר רך ממה שאני מוכן להודות,
וסך הכל יש שם ילדה בת 4 שרוצה קרמבו, קרמבו, ואיך אפשר להגיד לא,
לילדה בת 4 שרוצה קרמבו ?

אז אני אומר לה, באמצע הסופר, ליד המדף של הקרמבו, בצנטרום של האמצע של הסופר,
רדי על הברכיים ותתחנני. לקרמבו, אולי תקבלי.

והכלבה יורדת, ומתחננת, באמצע הסופר, בצנטרום של אמצע הסופר של רביעי או חמישי, בערב,
ממש על הברכים, עם מבט של ילדה קטנה ומורעבת, לקרמבו, על הברכיים, מתחננת,
שאני אקנה לה קרמבו.

אני חוכך בדעתי רגע או שתיים, והכלבה לא קמה, מחכה על הברכיים, באמצע הסופר.
וליבי נשבר, ואני שם בעגלה חבילה יפה כזו, של נדמה לי משהו כמו 12 קרמבו. 12 ק ר מ ב ו  !!
והיא מאושרת עד השמים, הכלבה, עד השמיים מאושרת. קרמבווווו.

לפני שעתיים לערך, אני מסתכל על הכלבה,
ואומר לה, מה קורה כלבה ? הפרצוף שלך התמלא חצ'קונים, חגיגה של חצ'קונים, מה קורה ?
והיא הופכת אדומה כולה,
ניגשת אלי, ומתחננת . . . " זה מהקרמבו, בבקשה תאסור עלי לאכול קרמבו, בבקשה, תאסור עלי, לאכול קרמבו, בבקשה "

לך תבין כלבות.

השיגרה היא אחד מהדברים היותר גרועים למערכת יחסים. זה כמובן ידוע.
מידי פעם צריך להתמודד עם השחיקה והרפיון שהשגרה מביאה, וזה כמובן, בלתי נמנע.

מעל לחמש שנים שאנחנו יחד.
בכל החמש שנים פלוס האלו, לא צחצחתי נעלים. אפילו לא פעם אחת.
זה אולי קצת טקסי, אולי קצת סנטימנטלי, אבל שישי בצהרים, זה הזמן שבו היא מצחצחת את הנעליים שלי.
עד שישי האחרון.
בשבת גיליתי, להפתעתי ואפילו לתדהמתי, שהיא לא ציחצחה לי את הנעליים. שכחה.

צחצחתי לה שיניים עם המשחת נעליים השחורה והמברשת נעליים.
אני מקווה שזה יעזור לחמש שנים פלוס הקרובות.

האמת, שהכלבה הזו פשוט פרא חמום מוח מתאבד שיעי, ובלי חשבון לשום דבר.
ככה במובן הכי פשוט של המילה.

גם היום, אחרי שנתיים, שאפילו בגיהנם לא חוטפים את מה שהיא חטפה בשנתיים האלה.
אני יכול להגיד לה, תעשי קפה, והיא יכולה לענות לי, לך תעשה לעצמך.
כשהיא יודעת איזה מכות היא תחטוף, היא גם יודעת שהיא תעשה את הקפה אחרי המכות.
היא יודעת שאני אגרום לה להתחנן לעשות את הקפה הזה, ולהודות לי באלף תודות שהרשתי לה בסוף לעשות אותו.
היא יודעת שהיא תזחל לעשות אותו. היא יודעת שיהיה מחיר גבוה מאד, שהיא תתחרט אלף פעם על האמירה שלה.
עדיין, היא מספיק חמומת מוח, מספיק מטורפת, בשביל לא לעשות חשבון לכלום, יהיה המחיר שיהיה.

בקיצור , היא כלבת פרא אמיתית. ולא סתם איזה כלבת רחוב מטונפת.

ולמה אני מספר לכם את זה ?
למה כל זה מעניין ?

כי אני עובד קשה פה, ממש קשה.

וחשבתי.

אולי תמצא פה איזה נשמה טובה אחת, או שתיים,
נשמה טובה ודומיננטית, נשמה טובה וקצת סאדיסטית, שרוצה לעשות איזה חסד קטן, איזה מצווה קטנה,
ולעזור ליהודי לשאת בעול. פשוט לעזור ליהודי לשאת קצת, ערב אחד או שתיים, בעול.
אולי תמצא פה איזה נשמה טובה, שערב אחד, מוכנה לבוא ( הנשמה, מוכנה לבוא, היא יכולה לשכון בגוף של זכר או נקבה, זה לא משנה )
ולחנך אותה קצת, לאלף אותה קצת, כשאני נח סוף סוף, שותה את הקפה שלי, את הקולה שלי,
ורק מסתכל.
איזה נשמה טובה שתגיד, תנוח ברוטל, שב שתה קפה ותנוח, הכל בשליטה, תנוח, הערב אני עושה את העבודה שלך,
הערב אני מחנך אותה, הערב אני מאפס אותה, הערב אני מפוצץ אותה.

זו קריאה נרגשת.
יש כאן נשמה טובה אחת כזו ?

נ.ב
את/ה צריך להיות מנוסה חזק וקר רוח.
אחרת היא מורידה לך את העור ועושה ממנו ממולאים לשבת.
רציני.

שוכבים במיטה. מוצאי שבת.
צמודים, קרובים, אחד בתוך השני.
אינטימי, חם, רך, אוהב.
אנחנו ביחד חמישי, שישי, ושבת, רצוף, כמעט בלי הפסקה.
אין לחץ, אנחנו מותשים מהבדס"מ ביננו, מהסערות בנינו, מהאנרגיות המטורפות שעוברות ביננו.
זהו. אנחנו אחרי הכל.

לרגע הזה היא חיכתה.
זה הצאנס שלה, לבקש משהו.

"אדוני, לא הייתי בבית כבר חודש וחצי, אני מתגעגעת להורים, למשפחה,
בבקשה תרשה לי סוף שבוע הבא לנסוע הביתה למשפחה"
" וגם בשלישי, לא אוכל השבוע לבוא, בבקשה תתחשב בי ותאפשר לי לא לבוא"

קצת דין ודברים, היא מנסה להסביר לי, שלא יתכן, ואם לא עכשיו מתי כן .
היא מתחננת מבקשת תובעת דורשת ושוב מתחננת ומבקשת.

אחרי חמש או שש דקות כאלו, הדיון נמאס עלי.
אני אומר לה להביא את האיפון שלה.
פותח את היומן באיפון שלה.
פותח ביום שלישי הקרוב, השש עשרה לחודש, ורושם " ברוטאל"
עובר ליום חמישי הקרוב, השמונה עשרה לחודש, ורושם על כל סוף השבוע " ברוטאל"

אני נותן לה חזרה את האיפון שלה
ושואל אותה, מה את עושה ואיפה את נמצאת בשלישי הקרוב שריל ?
והיא לא מבינה, שואלת, "איפה ? "
ואני עונה לה, תפתחי את היומן שלך ותסתכלי מה כתוב.
והיא פותחת ומחווירה לראות מה כתוב.
אני שוב שואל, איפה את בסוף שבוע הקרוב שריל ?
והיא עוברת ביומן לראות את הסוף שבוע, ועונה לי
" איתך אדוני, זה מה שכתוב לי ביומן"
אני מחייך אליה במבט שאומר, "נו, אם כך הכל ברור, אפשר להמשיך הלאה".
יש שאלות שריל ? אני שואל.
והיא עונה, "לא אדוני, הכל ברור, אין שאלות".

אנחנו חוזרים לצלול אחד לתוך השני, עוברים נושא, ועוד נושא,
ואז לא קשור בכלל, היא פתאם אומרת, אני כלכך אוהבת אותך. אני אוהבת אותך כלכך.
ואני מחייך, יודע, לאיזה נושא זה קשור. לנושא שנסגר, שהוחלט, לנושא שלא חוזרים אליו יותר.

היא צריכה את זה ככה.
וכנראה שגם אני.

רק עוד רגע קטן ביננו.
רק עוד תמונה קטנה, של שניה.
רק עוד חלקיק אחד שלנו, זה כל מה שזה.

פורסם ב - 22 ביולי, 2011 בשעה 01:06

היא נכנסת לדירה בערב, אחרי יום עבודה ונסיעה של שעתיים אלי.
כשהיא נכנסת, היא מתפשטת, שמה קולר על עצמה, ובאה על 4 אלי, לא משנה איפה אני בדירה.
בהתחלה חיכה לה ליד הדלת גם באט פלאג, וקצת שמן. אבל זה סיבך עניינים, אז בנתיים הפלאג נדחה לאחר כך.
ככה היא נכנסת לדירה. תמיד.

אבל באחד הערבים, היא נכנסה, מאד לחוצה, לא התפשטה לא ירדה על 4, נגשה אלי כמעט בריצה
ובקשה ללכת להשתין קודם, מודעת לזה שהיא לא בסדר, מודעת לזה שלא ככה צריך, ולכן מתחננת, וכמעט בוכה.

חבקתי אותה, חבקתי חזק, החזקתי אותה חזק, ניסיתי לדבר איתה, להרגיע אותה, לראות מה מצבה, לרוב ככה אני נוהג ברגעי ההסטריה שלה ,
אבל היא כבר היתה לגמרי היסטרית, ורק התחננה ללכת להשתין.

אז בפינת אוכל, איפה שעמדנו, הדבקתי אותה לקיר, חזק, מצמיד אותה בכוח לקיר, ואמרתי לה, בסדר, את צריכה להשתין, תשתיני.
והיא בהלם מוחלט, פה ? להשתין פה ? ואני, כן, תשתיני פה.
והיא, אז תן לי להתפשט קודם בבקשה, ואני, לא. את כלכך צריכה להשתין, תשתיני ככה, כמו שאת, בבגדים, פה.

לוקח לה חצי דקה לצאת מההלם, ולהכניס את עצמה לעניין, בזמן הזה אני עומד מולה, אבל קצת רחוק ממנה,
עם היד על הצוואר שלה, לא חונק, רק מחזיק.
ואני רואה שהיא מנסה, אבל לא מצליחה, להשתין.
אני שם את היד השניה שלי על השלפוחית שלה, מעל החור שלה, דרך הבגדים, ולוחץ, לוחץ חזק.
היא מתחננת שלא, ושדי, ושאני ארשה לה ללכת בכל זאת לשרותים, אבל אחרי כמה שניות היא מתחילה לנזול,
החור שלה מתחיל ליזול, שתן.
אני מרחיק את היד מהשלפוחית שלה, והזרם מפסיק, אני מחזיר את היד ולוחץ שוב, אומר לה, תוציאי הכל,
שלא תשאר בך טיפת שתן, הכל את משתינה פה ועכשיו.
והיא מהנהנת בראשה בהבנה. ומשתינה. הכל. עד הטיפה האחרונה.

אני זז אחורה ממנה, לא להרטב מהשלולית המסריחה שלה,
על הרצפה בפינת אוכל יש עכשיו שלולית ענקית של שתן מסריח.

היא עומדת עדיין דבוקה לקיר, בהלם מוחלט.

אני מסתכל במבט לא מאמין בשלולית הענקית שעל הרצפה, ואומר לה,

תראי מה עשית, זה לא להאמין, תראי מה עשית באמצע החדר אוכל.
תראי איזה כלבה אני מגדל פה,
איזה חוסר חינוך של כלבה
רק כלבות לא מחונכות משתינות ככה באמצע הבית.
אני פשוט לא מאמין לטינופת שעשית.
תראי איזה סרחון עכשיו כל הבית.
אני פשוט לא מאמין, את נכנסת אלי הביתה, נעמדת באמצע הפינת אוכל, ובלי בושה בכלל, משתינה על כל הבית.
זה לא להאמין, את פשוט מטונפת.

ואני מסתכל עליה,
והיא כולה אשמה. כולה לגמרי אשמה.
כולה ממלמלת שהיא בעוד שניה בדיוק מנקה הכל, והכל יהיה מבריק, והיא שוטפת,
ויהיה ריח טוב, ועוד שניה אחת רק והכל מסודר .
כלכך אשמה.

עומדת שם, כולה ספוגה בשתן, כל הבגדים שלה מושתנים, עומדת בתוך שלולית שתן, ענקית.
וכל כך אשמה. כלכך מתנצלת ומפייסת ואשמה. מושפלת ואשמה.

וזה מדהים אותי, כמה אשמה שהיא. ואיך היא לא זוכרת שאני בכלל עשיתי את זה.
איך זה נמחק, דקה אחרי שזה קרה.

באיזה קלות ומהירות אני מכניס אותה למוד הכנוע שלה, הכלכך כנוע שלה, למוד הכלכך משרת ורוצה לרצות,
רוצה לעשות טוב שלה, למוד המזוכסטי שלה.
מדהים אותי מחדש כל פעם איך היא מגיבה לקצת כוח, לקצת דריכה עליה.
ובעיקר לקצת השפלה.

תענוג.

וכן, זה הרגעים הקטנים, זה אפיזודה של דקה.
זה כמעט זניח בנינו.