קישקע'ס

פורסם ב - 22 ביולי, 2011 בשעה 01:06

היא נכנסת לדירה בערב, אחרי יום עבודה ונסיעה של שעתיים אלי.
כשהיא נכנסת, היא מתפשטת, שמה קולר על עצמה, ובאה על 4 אלי, לא משנה איפה אני בדירה.
בהתחלה חיכה לה ליד הדלת גם באט פלאג, וקצת שמן. אבל זה סיבך עניינים, אז בנתיים הפלאג נדחה לאחר כך.
ככה היא נכנסת לדירה. תמיד.

אבל באחד הערבים, היא נכנסה, מאד לחוצה, לא התפשטה לא ירדה על 4, נגשה אלי כמעט בריצה
ובקשה ללכת להשתין קודם, מודעת לזה שהיא לא בסדר, מודעת לזה שלא ככה צריך, ולכן מתחננת, וכמעט בוכה.

חבקתי אותה, חבקתי חזק, החזקתי אותה חזק, ניסיתי לדבר איתה, להרגיע אותה, לראות מה מצבה, לרוב ככה אני נוהג ברגעי ההסטריה שלה ,
אבל היא כבר היתה לגמרי היסטרית, ורק התחננה ללכת להשתין.

אז בפינת אוכל, איפה שעמדנו, הדבקתי אותה לקיר, חזק, מצמיד אותה בכוח לקיר, ואמרתי לה, בסדר, את צריכה להשתין, תשתיני.
והיא בהלם מוחלט, פה ? להשתין פה ? ואני, כן, תשתיני פה.
והיא, אז תן לי להתפשט קודם בבקשה, ואני, לא. את כלכך צריכה להשתין, תשתיני ככה, כמו שאת, בבגדים, פה.

לוקח לה חצי דקה לצאת מההלם, ולהכניס את עצמה לעניין, בזמן הזה אני עומד מולה, אבל קצת רחוק ממנה,
עם היד על הצוואר שלה, לא חונק, רק מחזיק.
ואני רואה שהיא מנסה, אבל לא מצליחה, להשתין.
אני שם את היד השניה שלי על השלפוחית שלה, מעל החור שלה, דרך הבגדים, ולוחץ, לוחץ חזק.
היא מתחננת שלא, ושדי, ושאני ארשה לה ללכת בכל זאת לשרותים, אבל אחרי כמה שניות היא מתחילה לנזול,
החור שלה מתחיל ליזול, שתן.
אני מרחיק את היד מהשלפוחית שלה, והזרם מפסיק, אני מחזיר את היד ולוחץ שוב, אומר לה, תוציאי הכל,
שלא תשאר בך טיפת שתן, הכל את משתינה פה ועכשיו.
והיא מהנהנת בראשה בהבנה. ומשתינה. הכל. עד הטיפה האחרונה.

אני זז אחורה ממנה, לא להרטב מהשלולית המסריחה שלה,
על הרצפה בפינת אוכל יש עכשיו שלולית ענקית של שתן מסריח.

היא עומדת עדיין דבוקה לקיר, בהלם מוחלט.

אני מסתכל במבט לא מאמין בשלולית הענקית שעל הרצפה, ואומר לה,

תראי מה עשית, זה לא להאמין, תראי מה עשית באמצע החדר אוכל.
תראי איזה כלבה אני מגדל פה,
איזה חוסר חינוך של כלבה
רק כלבות לא מחונכות משתינות ככה באמצע הבית.
אני פשוט לא מאמין לטינופת שעשית.
תראי איזה סרחון עכשיו כל הבית.
אני פשוט לא מאמין, את נכנסת אלי הביתה, נעמדת באמצע הפינת אוכל, ובלי בושה בכלל, משתינה על כל הבית.
זה לא להאמין, את פשוט מטונפת.

ואני מסתכל עליה,
והיא כולה אשמה. כולה לגמרי אשמה.
כולה ממלמלת שהיא בעוד שניה בדיוק מנקה הכל, והכל יהיה מבריק, והיא שוטפת,
ויהיה ריח טוב, ועוד שניה אחת רק והכל מסודר .
כלכך אשמה.

עומדת שם, כולה ספוגה בשתן, כל הבגדים שלה מושתנים, עומדת בתוך שלולית שתן, ענקית.
וכל כך אשמה. כלכך מתנצלת ומפייסת ואשמה. מושפלת ואשמה.

וזה מדהים אותי, כמה אשמה שהיא. ואיך היא לא זוכרת שאני בכלל עשיתי את זה.
איך זה נמחק, דקה אחרי שזה קרה.

באיזה קלות ומהירות אני מכניס אותה למוד הכנוע שלה, הכלכך כנוע שלה, למוד הכלכך משרת ורוצה לרצות,
רוצה לעשות טוב שלה, למוד המזוכסטי שלה.
מדהים אותי מחדש כל פעם איך היא מגיבה לקצת כוח, לקצת דריכה עליה.
ובעיקר לקצת השפלה.

תענוג.

וכן, זה הרגעים הקטנים, זה אפיזודה של דקה.
זה כמעט זניח בנינו.