קישקע'ס

שוכבים במיטה. מוצאי שבת.
צמודים, קרובים, אחד בתוך השני.
אינטימי, חם, רך, אוהב.
אנחנו ביחד חמישי, שישי, ושבת, רצוף, כמעט בלי הפסקה.
אין לחץ, אנחנו מותשים מהבדס"מ ביננו, מהסערות בנינו, מהאנרגיות המטורפות שעוברות ביננו.
זהו. אנחנו אחרי הכל.

לרגע הזה היא חיכתה.
זה הצאנס שלה, לבקש משהו.

"אדוני, לא הייתי בבית כבר חודש וחצי, אני מתגעגעת להורים, למשפחה,
בבקשה תרשה לי סוף שבוע הבא לנסוע הביתה למשפחה"
" וגם בשלישי, לא אוכל השבוע לבוא, בבקשה תתחשב בי ותאפשר לי לא לבוא"

קצת דין ודברים, היא מנסה להסביר לי, שלא יתכן, ואם לא עכשיו מתי כן .
היא מתחננת מבקשת תובעת דורשת ושוב מתחננת ומבקשת.

אחרי חמש או שש דקות כאלו, הדיון נמאס עלי.
אני אומר לה להביא את האיפון שלה.
פותח את היומן באיפון שלה.
פותח ביום שלישי הקרוב, השש עשרה לחודש, ורושם " ברוטאל"
עובר ליום חמישי הקרוב, השמונה עשרה לחודש, ורושם על כל סוף השבוע " ברוטאל"

אני נותן לה חזרה את האיפון שלה
ושואל אותה, מה את עושה ואיפה את נמצאת בשלישי הקרוב שריל ?
והיא לא מבינה, שואלת, "איפה ? "
ואני עונה לה, תפתחי את היומן שלך ותסתכלי מה כתוב.
והיא פותחת ומחווירה לראות מה כתוב.
אני שוב שואל, איפה את בסוף שבוע הקרוב שריל ?
והיא עוברת ביומן לראות את הסוף שבוע, ועונה לי
" איתך אדוני, זה מה שכתוב לי ביומן"
אני מחייך אליה במבט שאומר, "נו, אם כך הכל ברור, אפשר להמשיך הלאה".
יש שאלות שריל ? אני שואל.
והיא עונה, "לא אדוני, הכל ברור, אין שאלות".

אנחנו חוזרים לצלול אחד לתוך השני, עוברים נושא, ועוד נושא,
ואז לא קשור בכלל, היא פתאם אומרת, אני כלכך אוהבת אותך. אני אוהבת אותך כלכך.
ואני מחייך, יודע, לאיזה נושא זה קשור. לנושא שנסגר, שהוחלט, לנושא שלא חוזרים אליו יותר.

היא צריכה את זה ככה.
וכנראה שגם אני.

רק עוד רגע קטן ביננו.
רק עוד תמונה קטנה, של שניה.
רק עוד חלקיק אחד שלנו, זה כל מה שזה.