לא יודעת למה בא לי לכתוב כאן את עצמי לדעת, או לא לדעת.
אולי חולקת את עצמי כאן, בדברים שאני לא יכולה לחלוק במקום אחר.
אולי כותבת כדי להבין את עצמי יותר, אולי כדי לברוח מהמודעות שלי.
זה לא הולך להיות סקסי, גם לא פנטזיה, וזה בטח לא יהיה אחד מהפוסטים האלה שמגשימים בסשן חלומי שכזה. זה הולך להיות פוסט סופר דאונר, כזה שאני לא הייתי רוצה לקרוא. ראו הוזהרתן !
זה הולך להיות ממש ארוך.
אז לפני שבועיים הגיע הצונאמי שלי, אחרי 12 שנה על ספת הפסיכולוג, אחרי שקילפתי את כל שכבות הבצל, הגעתי לקרקעית. פגשתי את הקופסא השחורה שלי.
בקופסא השחורה שלי יש קפסולה אחת קטנה ובתוכה שנאה עצמית יוקדת מרוכזת וטהורה. שנאה עצמית שלא תלויה באיזה הורים היו לי, ולא כזאת שנוצרה בעקבות פגעי הזמן והעולם. כזאת שלא תלויה באיך אני נראת וכמה אנשים טובים יש לי בעולם סביבי. שנאה שלא עולה ויורדת, לא משתנה עם הרוח, כזאת, קטנה מרוכזת וטהורה.
השנאה העצמית שלי לא תלויה בערך העצמי ולא קשורה למימוש הפוטנציאל האישי. שנאה שאני לא מכירה, כזאת שנמצאת שם בתוך הבטן, כזאת שהולכת איתי לכל מקום.
שנאה עצמית שתלושה מהמציאות שלי, כזאת שאין דרך לגעת בה. במציאות אני עובדת בעבודה שמושלמת בשבילי, גרה עם שותפות נחמדות. יוצאת לדייטים בדסמיים ווניליים כשיש לי זמן, ומוקפת בהמון אהבה וחברים. במציאות אני מקבלת המון הערכה על מה שעשיתי בחיי, ועל מה שעוד אעשה. במציאות, החיים שלי הכי טובים שיכולתי לבקש.
השנאה שלי מנותקת מהמציאות שלי. במציאות לא חסר לי דבר, כולל אתגרים, אך במציאות שלי יש לי מספיק כלים להתמודד עם האתגרים האלו.
המציאות שלי פגשה לפני שבועיים את הקופסה השחורה, ומאז קפסולת השנאה העצמית שלי יצרה לי צונאמי במציאות. הקפסולה הביאה איתה שלל תובנות, בעיקר כאלו שהסבירו לי כמה חזקה השנאה וכמה היא בלתי תלויה.
הבנתי שהדרך שעשיתי ב12 שנה האחרונות הובילו אותי לדרך ללא מוצא, שמודעות ותובנות כבר לא יקדמו אותי.
התובנה שמהיום כדי לא להרגיש את עוצמת השנאה, אצטרך לברוח מעצמי, והבריחות שלי הן הדרך לשמוח כל הדרך לסרטן שיבוא עליי לטובה. (אני לא אובדנית, אל דאגה)
התובנה שאני פה נשלטת ומתלבשת כי זו דרך נפלאה לברוח מהקפסולה שלי. אין יותר כייף להיות מישהי אחרת שהיא לא אני, ולהשקיע את המוח שלי בשולטת.
התובנה שכל זוגיות שפגשתי בחיי תפקידה היה להיות חלק בבריחה שלי מהתעסקות בעצמי להתעסקות בבת הזוג. התובנה שהסבירה לי למה לא הרגשתי אהבה מעולם.
התובנה שהסבירה לי למה אני שונאת להשתעמם, סופשים וחגים. שונאת להיות עם עצמי ולפגוש את הקפסולה שלי.
אני מכורה לסאב ספייס, כי אין בריחה יותר טובה מזו בעולם. מצטערת שולטות, אתן מאוד חשובות לי, אתן כל העולם שלי, בעיקר כי אני מעדיפה את העולם שלכן משלי.
אני שונאת את הלימודים המשעממים שמכריחים אותי לפגוש את עצמי. אוהבת את העבודה שלי שמאפשרת לי לנסות לעזור לאנשים להתמודד עם החיים שלהם, לפגוש את העולם שלהם ולברוח משלי.
אז לא באתי לקבל רחמים או לייקים. פשוט חלקתי אתכם את החיים שלי. תודה עם הגעתן עד לכאן.
שלכן, רק שלכן, ספיר.
