קמנו חבוקות,
הלכנו לישון לפנות בוקר, אחרי לילה של תובנות עמוקות. הכרנו אותי הכרנו אותה ולעיתים הכרנו אותנו.
שתינו, צחקנו, עישנו, נשמנו מלא הראות חמצן נדיר. שתקנו, חייכנו באושר, הנהנו בהסכמה ללא מילים.
חלמנו והגשמנו.
התעוררנו בבוקר, ולראשונה היא לא נמלטה מהמפגש עם המציאות. היא לא טיפוס של בוקר, בעיקר לא כשאנו קמות בצהרים.
אבל היום בבוקר, קמנו מוקדם מידי, נשאר לנו עוד כמה דקות של חוויה לפני שכל אחת הולכת לעבודה. ניצלנו כל רגע, נשמנו כל שניה, אהבנו בכל מבט וסרבנו להיפרד.
לאט לאט השמש והמציאות חדרו מהחלון, ונכנענו לשגרת השבוע החדש שהתחיל.
טעונות אנרגיה, אמיתית, נכונה ועם פחות מסכות, הסכמנו על המשותף, השונה והלא משנה בחיינו. הניצוץ בעיניים לא נכבה בגשמי הבוקר.
נשמתי אותה כל נשימה בעבודה, כל רגע בעבודה חלף עם חיוך ענוג של הלילה שעבר.
ועכשיו, כן רק עכשיו חזרתי הביתה לנשום את שובל האנרגיה שהיא השאירה לי בחדר.
עכשיו, כשהריח והזכרון ממנה ממלאים את ליבי, אני חשה את צריבת הגעגוע ממלאת את ליבי.
הגעגוע ואיתו הידיעה שגם אם היא לא פה כרגע, היא פה איתי תמיד.
היא והחלום שגם הערב היא תבלה איתי.
אלוהימית שלי, אני מתגעגעת אלייך מלא, אבל יודעת שאת גם צריכה זמן לעצמך. אני משננת לעצמי שהכל בסדר, אבל הגעגוע, הוא פה, רק הולך ומתעצם.