אז כמה תובנות.
מהמסיבה:
1. איזה חירות זה לצאת למסיבה כמו שאני, לבושה מאופרת ומתוקתקת. פעם ראשונה שבהחלט השאירה טעם לעוד...
ותודה לכל מי שתמכה עזרה ויעצה.
2. כל כך פחדתי, כל כך חששתי מהתגובות, לא הצלחתי להרים את העיניים ולהסתכל סביבי, אני לא יודעת אפילו מה היו התגובות. מצד אחד לא חוויתי דחיה, מצד שני גם לא קיבלתי פידבקים חיוביים. זה היה מפחיד כל כך, ואני רציתי כל כך לקבל חיזוקים. פתאום אני חושבת על כמה קשה לנו לפרגן, רציתי לקבל חיזוקים ומצד שני גם אני לא החמאתי לאף אחת, למרות שהיו כל כך הרבה בנות יפות ואמיצות. מכאן תצא הקריאה לעצמי, אני חייבת להיות אמיצה יותר ולפרגן.
3. למרות שהחג הוא מאוד משפחתי, מפאת הנסיבות נשארתי בבית והלכתי להתנדב בליל סדר שנערך לאנשים שאין להם עם מי לעשות. באתי מוכנה אכלתי לפני ושמתי את עצמי במטבח. אחרי עשר שנים שלא התנדבתי בליל הסדר, נזכרתי עד כמה ההתנדבות הייתה טובה יותר מכל ארוחה משפחתית. ומכאן הקריאה שלי אליכן, צאו להתנדב! לא בשבילהם, בשבילכן!
ומחשבה בונוס למי שהגיעה עד כאן, באופן מענין ביום שאחרי המסיבה פורצת הגבולות, אני זקוקה לחיבוק ענק ולסשן חוסר האונים האהוב עליי.
פתוחה להצעות.
חג שמח.
